בלילה שבין שלישי לרביעי צילצל הטלפון הנייד של נבחר ציבור מהליכוד. "ראש הממשלה מבקש לשוחח איתך", נאמר לו. נתניהו עלה הקו. נרגן, טרוד מאוד. זו הייתה יממת הצעקות: אריה דרעי על ביבי, ביבי על בן גביר והח"כים המורדים בליכוד.
נתניהו היה במצב רוח קודר. "דרעי יפיל את הממשלה", הוא אמר לבן שיחו, "הוא עומד להפיל אותי! לא הבנתם?! זה יהיה הסוף". הליכודניק שמע את נתניהו במלוא חרדתו. "יש לדרעי מנוף", אמר ראש הממשלה, "ממילא נמאס לו. הממשלה תיפול". נתניהו היה משוכנע – או לפחות רצה לתת את הרושם הזה – שיו"ר ש"ס יכנס מסיבת עיתונאים בבוקר ויכריז על פרישת ש"ס מהממשלה. בליכוד לא לקחו את החרדה הזו ברצינות יתרה. ח"כ אחד בליכוד אמר לי ש"כל סוקר מתחיל במדינת ישראל יודע שבוחרי ש"ס הם הקהל הכי ביביסטי בישראל. יותר מבוחרי הליכוד. דרעי יפיל את ביבי? על הגב שלו, לבדו? בחלום בלילה. דרעי יאבד בוחרים, ואולי יאבד את הסיעה שלו. זה כבר לא ש"ס של הרב עובדיה".
4 צפייה בגלריה
רצועת עזה. כותבי המסמך: "האופציה של שלטון צבאי ישראלי חייבת לרחף ברקע"
(צילום: AFP/BASHAR TALEB)
כן-כן, בליכוד דיברו באותו לילה על האפשרות שנתניהו יעביר חלק מסיעת ש"ס צד. עם בני ברית כאלה, יאמר אריה דרעי לעצמו, מי צריך אויבים. יו"ר ש"ס עצמו חושב שלממשלה הנוכחית "אין סייעתא דשמיא", והיא – כך אמר לנתניהו בשיחה הקשה ביניהם – הגרועה שראינו במקומותינו.
בקבוצת שטיחוני האמבטיה המכונה לעיתים "סיעת הליכוד", נמצאו סימני חיים. רמז דק לעמוד שדרה. אף אחד מבכירי הליכוד לא אמר מילה וחצי מילה על השיקוץ של חוק הרבנים – המוטה, המיותר, המושחת בימים אלה. אבל הח"כים שאינם שרים, אנשים כמו משה סעדה ודן אילוז, התחילו לבטא התנגדות גוברת. הסלידה בשטח של הליכוד, אצל ראשי העיריות, הייתה אמיתית: "זה לא יעבור", אמר ראש עיריית דימונה בני ביטון בכנסת, "לא ייתכן שבזמן שצה"ל נלחם בעזה ובצפון, וחטופים נמקים ואף מתים בשבי חמאס בעזה – מה שיש לממשלה לעשות זה לעסוק במינוי רבני שכונות וערים". זו הייתה אמירה מובנת מאליה; חוק הרבנים היה הדגמה לניתוק העמוק של נתניהו, ובעצם גם של אריה דרעי, פוליטיקאי מיומן מאוד, מהציבור הכללי. מהזעם ששוטף את החברה הישראלית. כל עוזר פרלמנטרי זוטר בכנסת היה מספר לשני האישים האלה שיש אפס סיכוי, אפס עגול, שאפשר עכשיו להעביר חוק רבנים כזה. זו חקיקה ממשלתית שמשרתת את האופוזיציה ממש: כזו המאחדת נגדה קהלים חשובים: הימין של הכיפה הסרוגה, הליכודניקים המסורתיים, וכמובן – כל מי שמתנגד לממשלת נתניהו.
אך דרעי המשיך לאיים ונתניהו המשיך לעמול למען העברת חוק שהיה חסר סיכוי; הוא עסק בזה, וכמעט רק בזה, בימים האחרונים. הייתה לו חריגה אחת מהותית, קריטית: הוצאת סרטון שתקף את ארה"ב על עיכוב העברת תחמושת לישראל.
הסרטון הזה הימם את הצמרת הביטחונית פה וגם בארה"ב; ביבי לא טרח לעדכן בכירים בישראל. בשעתו פורסם בידי ברק רביד ב"אקסיוס" כי ארה"ב בולמת משלוח נשק ענק שישראל אמורה לקבל – ובו, בין היתר, אלפי פצצות כבדות. האמריקאים עצרו את הטענתה של ספינת ענק בתחמושת, לטענתם בשל החשש שייעשה שימוש בזו בלב האזור האורבני הצפוף ברפיח. ישראל שינתה את אופן הביצוע הצבאי ברפיח, בין היתר בגלל הדרישות של ארה"ב. מחכים שתשחררו את התחמושת, אמר נתניהו לשר החוץ בלינקן בפגישתם, סמוך לחג השבועות. בלינקן אמר שזה יקרה. אך הספינה עם הפצצות לא הועמסה ולא יצאה לדרכה. בארה"ב המשיכו להתעקש שזו סוגיה טכנית.
ריח הדם במים / עד כאן עימות קלאסי לימי נתניהו וממשל אמריקאי, כל ממשל. מסיבות שלא מובנות לאיש, נתניהו החליט להפוך את הביקורת לפומבית – ועוד בעת מערכת בחירות סוערת בארה"ב. חבריו לממשלה מאשימים שזה נבע מ"פוליטיקה נטו. היה לביבי שבוע לא מוצלח, ועימות עם ארה"ב עובד לו מצוין". גורמים ביטחוניים אמרו שלא קרה "שום דבר" בימים האחרונים שחייב את נתניהו להתבטאות פומבית נגד ממשלת ארה"ב. הם העלו סברה: בעוד זמן לא רב עתיד שר הביטחון יואב גלנט לבקר בוושינגטון. "למה שהוא ירשום על שמו את שחרור התחמושת", הם אמרו, "נתניהו רצה לוודא שכאשר הפצצות יעשו דרכן לישראל, הוא יוכל להגיד שזה בזכות עמידתו האיתנה, בסרטון וידיאו, ולא בזכות שר הביטחון".
בקיצור, גן ילדים. הבית הלבן רתח מזעם וביטל מיד מפגש חשוב, בעוד בכירים בצה"ל ובמוסד עושים דרכם לוושינגטון. הם כמובן לא עודכנו מבעוד מועד לגבי הסרטון. בוושינגטון הווידיאו של נתניהו נתפס כניסיון ישיר לסייע לרפובליקנים; גם חבר קונגרס תומך ישראל מושבע כמו ריצ'י טורס מניו-יורק, אולי גדול ידידי ישראל במפלגה הדמוקרטית כיום, הוציא הודעת גינוי חריפה לנתניהו. האירוע, אמרו לי גורמים בארה"ב, הוא לא משבר קולוסלי כפי שתואר בישראל; הם העריכו שהממשל העביר את המסר ויעבור הלאה. הוא כבר יודע עם מי יש לו עסק פה.
בינתיים, בחזית העיקרית – הרבנים, לא היחסים האסטרטגיים עם מעצמת-העל היחידה בעולם – החוק גסס. כאשר כבר היה מת מוות מוחי, איתמר בן גביר הגיע כדי לתת לו בעיטה אחרונה בראש, ועל הדרך להשפיל את נתניהו. כולל הודעה שהזכירה את קוצב הלב של ביבי.
"כשאתה חלש, מריחים את הדם שלך במים", היה אומר אריאל שרון. החולשה של נתניהו הפכה לגלויה; ח"כים אחרים בליכוד החלו אומרים בגלוי שיתנגדו לחוק אחר, החוק לפטור לחרדים מגיוס. החוק הזה, צריך לומר, ממילא מפרפר; אפשר להעריך כי ליולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, אין כל כוונה לקדם אותו. מי שיקבע מה עתיד לקרות עם הגיוס, הבינו מזמן בליכוד וגם בש"ס, הם שופטי בג"ץ.
זה כבר לא משנה. המרד הזה בליכוד – נגד חוק הרבנים וחוק ההשתמטות – היה ערעור על המנהיגות האישית של ביבי. ניר ברקת הוציא הודעה שהפכה את ההתנגדות לחוק הגיוס לרשמית, ולשכת ראש הממשלה נאלצה להגיב לכך. בצר לו, נתניהו ביצע את המהלך הידוע; הצגת כל מי שחולק עליו כבוגד. סרטון ששוחרר בבהילות קרא לחברי הקואליציה "להתאפס" ולהתעלות, במקום להתמכר ל"פוליטיקה קטנה", ולהתמקד בניצחון על חמאס והשבת החטופים. אתם מבינים? ראש הממשלה עוסק ימים ארוכים בפוליטיקה הזעירה של מינוי רבנים עירוניים באשקלון ובדימונה. הוא מנסה להעביר חוק השתמטות מופקר, בזמן שמילואימניקים מאבדים את העבודה שלהם, במקרה הטוב, ואת חייהם, במקרה של קרבות קטלניים ברצועת עזה. כאשר כל זה מתפוצץ לו בפרצוף, הוא מטיף מוסר בפנים חמורות סבר, מוחה על פוליטיקה קטנה.
ביבי נגד פוליטיקה קטנה. האמא של כל האירוניות התאבדה.
4 צפייה בגלריה
מימין: ד"ר הראל חורב, פרופ' נטע ברק קורן, ד"ר נתי פלמר, פרופ' דני אורבך
(צילומים: מתוך האתר של מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל־אביב, מהאתר של האוניברסיטה העברית בירושלים.)
לא חלפו שעתיים מאותו סרטון ביום רביעי, ועל לשכת ראש הממשלה התרגשה צרה חדשה. דובר צה"ל הבהיר לציבור שאי-אפשר להשמיד את חמאס כרעיון, להעלים אותו. זו זריית חול בעיני הציבור, אמר דניאל הגרי, כנראה האדם האמין ביותר בשיח הציבורי בישראל. הוא הבהיר את העמדה היסודית של מערכת הביטחון מאז נובמבר 2023: כדי לנצח את חמאס, אחרי שצה"ל יחסל את יכולותיו הצבאיות, צריך להחליף אותו בגורם שלטוני אחר. שוב, לשכת ראש הממשלה – לבטח כבר מותשת מהתגובות, לבן גביר, לח"כים בליכוד, לניר ברקת – מיהרה להוציא הודעה שצה"ל מחויב להשמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. תא"ל הגרי כמובן לא אמר שום דבר אחר; הוא רק ציין ש"אם לא נביא משהו אחר לעזה, אז בסופו של יום נקבל את חמאס". העימות הזה היה המשך ישיר של עוד אחד: השקרים שפיזר תועמלן מקצועי של ראש הממשלה, שהרמטכ"ל רוצה בהשארת חמאס בעזה. שוב, דובר צה"ל הסתער וכינה זאת "שקר חמור ומשולל יסוד".
מה משותף לכל האירועים האלה – עימות ישיר עם הממשל האמריקאי, סיעת הליכוד המורדת, צה"ל שלא מוכן להשלים עוד עם שקרים? תחושת הפרימה של השלטון. הניסיון של נתניהו להמשיך ולהחזיק את קרשי הספינה החבוטה, המתפרקת, הנאנקת תחת כובד המים שחדרו אליה. ואתם יודעים מה? אם יצליח לצלוח רק עוד כמה שבועות ככה, לפרפר, מושב הקיץ של הכנסת יסתיים. הסיכוי לקריסת הקואליציה יתרחק. הספינה תמשיך בשקיעתה הבלתי נמנעת, אבל לא תטבע. במשל הזה, הספינה היא כמובן הקואליציה. לספינה הגדולה, זו שכולנו עליה, מדינת ישראל, מוקדש הרבה פחות תשומת לב.
ביום שאחרי חמאס / בשבוע שעבר הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הייתה תוצר שני טורים: של רון בן ישי והטור שלפניכם. היא סיפרה כי מערכת הביטחון אומרת לדרג המדיני כי הכרעתו הצבאית של חמאס מתקרבת וכי אחרי ניצחון כזה אין להירתע מהודעה ברורה על "סיום המלחמה" – בתמורה להשבת החטופים. מיותר לציין כי ראש הממשלה נתניהו הציג קו אדום ברור לצוות המו"מ – שישראל לא תסכים לסוף המלחמה. אך בצה"ל סבורים שסיום המלחמה בדרום, בהתחשב באיומים חמורים ההולכים ומתרגשים עלינו בזירה האיראנית, כמו האתגר החריף בצפון, הוא אינטרס ישראלי – גם אם לא היו חטופות וחטופים שנמקים בצינוק של חמאס. במהלך השבוע האחרון פורסמו פרטים חשובים על האיום האיראני הגרעיני, ההולך ומתעצם. אך הכותרת עוררה סערה גדולה. שר האוצר סמוטריץ', לדוגמה, כינה זאת "עיוורון אסטרטגי נורא" ו"תדרוך הזוי". ראש הממשלה נתניהו ואנשיו חושבים, פחות או יותר, אותו הדבר. נכון, למעלה מ-95 אחוז מהרקטות של חמאס אינן עוד. צירי ההברחה של הארגון נסגרו, ויכולת הייצור היא אפסית. אך כל עוד סינוואר בחיים והזרוע הצבאית של חמאס קיימת, עם מנגנוני פיקוד ושליטה, הקרב לא הוכרע מבחינת נתניהו. לכן דרושים אורך רוח וסבלנות. אם חמאס יסכים לעסקה, השלב הראשון שלה יחזיר חטופות, חטופים וגופות, אך לאחר מכן – מבחינת ראש הממשלה – המלחמה תתחדש (אלא אם סינוואר יראה את האור ויסכים לצאת לגלות מרצועת עזה). צריך להמשיך ולטהר את רצועת עזה, בעיקר בצפון, ממחבלי חמאס, ואז לעבור באזורים הללו לפיילוטים של שלטון אזרחי, דהיינו מתחמים הומניטריים, אזורים של בתי ספר, מוקדי חלוקת מזון, מרפאות; סוג של "בועות" של שלטון חדש, תחת קואליציה אזורית או בינלאומית כלשהי. התנגדותו של ראש הממשלה למעורבות אנשי פתח (בניגוד לרש"פ) התרככה; הוא מאותת שיסכים לכניסתם. במילים אחרות: הוא מקבל את תוכנית מערכת הביטחון ושר הביטחון גלנט מלפני כמה חודשים. כרגיל אצל ביבי, באיחור. אך תבוסת חמאס חייבת להיות ברורה, מוחשית. גם אם המלחמה תהיה ארוכה.
ראוי לבחון את הגישות ההפוכות הללו, של צה"ל ושל ראש הממשלה, לאור מסמך יוצא דופן שחיברה והפיצה קבוצת אקדמאים ישראלים לפני כארבעה חודשים. המסמך הגיע למל"ל ולחברי קבינט המלחמה; שמעתי הדהודים ממנו בשיחותיי עם שרים וגורמים בכירים. הייתה לו השפעה הרבה מעבר להערכות של כותביו. למרבה הצער, ייתכן שהדרג המדיני הושפע – אך מעולם לא קיים דיון סדור ורציני עם הכותבים (לא בדיוק הפתעה).
פרטי המסמך מובאים פה לראשונה. כותרתו היא "ממשטר רצחני לחברה מתונה: התמרה (מטמורפוזה, לשנות לטובה, נ"א) ושיקום עזה אחרי חמאס". החוקרים הם פרופ' דני אורבך, היסטוריון צבאי, האוניברסיטה העברית; פרופ' נטע ברק-קורן, מהפקולטה למשפטים ומרכז פדרמן לחקר הרציונליות, האוניברסיטה העברית בירושלים, שעוסקת בין היתר בחקר רציונליות ויישוב סכסוכים; ד"ר נתי פלמר, מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן, שעוסק במודיעין של חמאס וחיזבאללה; ד"ר הראל חורב, מומחה לחברה הפלסטינית במרכז משה דיין לחקר המזה״ת, אוניברסיטת תל אביב. המסמך איננו עוסק בטקטיקה צבאית להבסת גדודי חמאס והשתלטות על הרצועה, אלא בשאלת השאלות: כיצד החברה העזתית יכולה להפוך לשכנה שפירה למדינת ישראל. למען ההגינות, צריך לציין שכאשר החוקרים כתבו את הנייר שלהם (כ-28 עמודים), בפברואר, התחושה בישראל הייתה שהישגי המלחמה מובהקים וחד-משמעיים בהרבה.
המסמך מניח שניצחון – לפחות במובן של מניעת תקומתו המחודשת של חמאס ופגיעה בישראל – מחייב "לשקם ולהתמיר אומה שהונהגה על ידי אידיאולוגיה רצחנית, ולהצמיח בה מוסדות יציבים ותרבות ערבית שאינה מחנכת לג'יהאד ומשלימה עם קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". הם מביטים במקרים אחרים לאורך ההיסטוריה, כגון גרמניה לאחר תבוסת הנאצים, יפן, עיראק ואפגניסטן תחת הכיבוש האמריקאי, כדי להסיק מסקנות, לנתח את המצב ברצועת עזה ולהציע פתרון משלהם.
מסקנותיהם פרובוקטיביות. ראשית, יש צורך "בתבוסה מוחלטת" של חמאס. מהי תבוסה מוחלטת? לשיטתם, אובדן שטח (לטווח בלתי מוגבל של זמן), אובדן שלטון של חמאס, ו"משפטים פומביים לבכירי חמאס", כלשון ברק-קורן, "וזה לא אומר שכל המרכיבים האלה בידינו". "מי צריך לחוש מובס", שואל ד"ר נתי פלמר, "האם זה חמאס או פלסטיני מהשורה? עמדתי הדי ברורה מהלקחים ההיסטוריים היא שהפלסטיני מהשורה צריך להרגיש מובס. הוא צריך להרגיש שהדרך שהם לקחו עד עכשיו, נניח החינוך, לא עובדת". השבתי לו שהפלסטיני הממוצע, לפי הסקרים, מרגיש היום פחות מובס מהדרך שבה הרגיש ב-6 באוקטובר. "ודעתי היא שהיה צריך להכריז על כל השטח הצפוני בעזה כשטח ישראלי, לכל דבר ועניין. היית רואה שינוי מגמה". התוצאה, השבתי, תהיה הקמת התנחלויות. "או שכן או שלא", אומר פלמר, "בדרום לבנון לא הוקמה אף התנחלות". זו עמדתו האישית; לא המלצת המסמך.
הם כולם מסכימים כי תבוסת חמאס הכרחית. "שיקום תחת אש נועד לכישלון", קובעים הכותבים. אין טעם בדה-רדיקליזציה או בניית מוסדות לפני כן. החלון לשיקום כזה הוא קצרצר; בעיראק ואפגניסטן הזמן האידיאלי הוחמץ, והמחיר היה כבד. "שיקום עזה והתמרתה דורשים ניהול אזרחי, ודוחק הזמנים משמיע שיש להתחיל כבר כעת לתכנן ולייסד מנגנון אפקטיבי ומוסכם לניהול האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי השליטה הישראליים, הנדרש ממילא נוכח הצורך לטפל בצרכים ההומניטריים הדחופים של האוכלוסייה. על מנגנון זה להיות קשוב לצורכי האוכלוסייה ומנהגיה ולנהוג בכבוד באזרחים". הם כתבו את זה בפברואר; זה לא קרה מאז, כמובן.
הכותבים טוענים כי כדי שהשיקום יצליח, חייבים להציב "אופק חיובי לאומה המובסת, המותנה בהשגת יעדים קונקרטיים ומדידים", ומציעים את ההקמה של "ישות פלסטינית אוטונומית". אני מתרשם כי הכותבים עשו מאמץ להימנע מהביטוי "מדינה פלסטינית" כדי להותיר סיכוי שיקראו את הערכותיהם בנפש חפצה.
לא תוכנית שלום / מי שקורא עד כה ומתרשם שמדובר במסמך יוני, תוכנית שלום, ממש לא הבין את הכיוון. "עצמאותה המדינית של ישות זו חייבת להיות תלויה בתנאים קשיחים, ובראשם חינוך לשלום, התנערות מאלימות ומטרור ואפקטיביות ביטחונית ומנהלית", הם כותבים, "גם אם ישראל אינה מעוניינת לשלוט בעזה ומעדיפה לייסד שלטון אזרחי אחר ברצועה, האופציה של שלטון צבאי ישראלי חייבת לרחף ברקע... אם ישראל תבהיר מראש שתצא מעזה בכל מקרה, לא יהיה אינטרס לגורמים אזוריים ומקומיים להתאמץ כדי ליצור אלטרנטיבה לחמאס". במילים אחרות: ישראל צריכה לתת את התחושה שהיא נשארת ומחזיקה בשטח בדרך כזו או אחרת, עד שהחברה הפלסטינית תשתנה ממש.
הם אומרים שאסור שיהיה לוח זמנים קשיח ליציאת ישראל מעזה, כי לו"ז כזה יוביל לקריסה בתמיכה בשינוי וכי "נסיגה ללא ביעור שלטון חמאס" וללא בניית תשתית חינוכית, חברתית ושלטונית שונה "תאיין כל הישג". על האומה המובסת לחוש "המשכיות" בנרטיב הלאומי, והם מציעים את האיסלאם הסוני המתון והרעיון של עצמאות פלסטינית מפורזת. הניסיונות המוצלחים של שיקום חברות דיקטטוריות אחרי כיבוש ביצעו "הסטה של הזהות לכיוון בונה ובלתי אלים".
כחלק מהלקחים מריסוק שלטון הבעת' של סדאם חוסיין, החוקרים קובעים כי נדרשת פרגמטיות ביחס לאנשי המשטר הישן – דהיינו חמאס. הרעיון הוא "להסיר" את השכבה הניהולית העליונה של חמאס ומי שיש לו דם על הידיים, אך "לגלות גמישות" ביחס לשכבת הביניים החמאסית, הטכנוקרטים. מי שישתף פעולה, "יתוגמל", ומי שיתנגד בכוח "ייענש בחומרה". במילים אחרות: לא לפטר את הפקידות של חמאס, אלא לקחת אותה לממשל החדש בעזה.
לדעתם, צריך לטפל מיד במשבר ההומניטרי ברצועה, לפעול בתוך מערכת החינוך העזתית לדה-רדיקליזציה, לבנות ממשל זמני ברצועה, אך להתמקד בשלטון עקיף ולא ישיר מול הפלסטינים, לכונן מינהל אזרחי פלסטיני, לדחוק את אונר"א, לשתף פעולה עם מדינות ערביות מתונות ולבנות כוחות שיטור מקומיים. שימו לב: את מחנות הפליטים "יש לפרק ולא להכיר במעמד פליט כלשהו".
הקריאה הייתה מרתקת, ואין ספק שהמסמך הוא ניתוח אנליטי מאלף. אך מפכפכות מתוכו תחושה של כוח ויכולת לעצב את המציאות, ואת החברה ברצועת עזה, באופן שנראה מרוחק מהמציאות הנוכחית – לדוגמה לפי סקרים ברחוב הפלסטיני. ייאמר להגנתו של המסמך שהוא איננו ניתוח מלא של היכולות הישראליות לממש תוכנית שכזו, גם במישור הבינלאומי. החוקרים אומרים: אתם רוצים עזה שאפשר לחיות איתה? זו הדרך.
שוחחתי עם הכותבים השבוע. הם סיפרו ש"המסמך התקבל בצורה רצינית ועדיין נשקל בצורה רצינית" אצל מקבלי החלטות; הוא הגיע לדרגים הבכירים בצה"ל, לבד מקבינט המלחמה. למל"ל, כך התרשמתי, היה איתו רומן ארוך. המערכת הישראלית לא ידעה מה לעשות עם מסמך מפורט על "היום שאחרי". "הרושם שלנו הוא שהגורמים בעניין הזה נעים מאוד לאט, עם הרבה הססנות, וקיבלנו את התחושה שהמערכת נבוכה", מציינת ברק-קורן.
השאלה, כמובן, היא היכולת ליישם. נקודת ההתחלה שלהם היא הדרישה בתבוסה מוחלטת. ד"ר חורב אמר כי ההתקדמות להבסת חמאס נראית טוב בהרבה ממה שהיא משתקפת בתקשורת, ויש להביט לא רק בשיעורי המתים מהכוח הצבאי (כשליש) אלא גם ב"יציאה מכשירות" בסד"כ של חמאס. הוא הביא כדוגמה את דיווחי מפקדי צה"ל, שבכל פעם שהם פושטים מחדש על נקודה ברצועה, הם פוגשים "חמאס יותר ויותר חלש", או את הראיות לכך שנערים וילדים מגויסים כחוליות אר-פי-ג'י נגד צה"ל – המחשה למצוקת גיוס גוברת של חמאס. "כמו השימוש בנערים לקראת קץ המלחמה של גרמניה הנאצית", אומר אורבך, שכתב על התקופה הזו. חורב אומר ש"מיורטות תשדורות שבהן מפקדי חמאס אומרים שאין להם עוד חיילים, ומי שלא מת לא רוצה להילחם".
שאלתי את הכותבים על מצבה הבינלאומי הקשה של ישראל, שיקשה עליה לנסות להישאר בעזה ולהשפיע על עתידה. פרופ' ברק-קורן אמרה כי היא חושבת שייתכן שתהיה "הבשלה בזירה הבינלאומית להבנה שמצב של אנרכיה, שבו חמאס בונה את עצמו מחדש, הוא גרוע יותר ממצב שבו יש ניהול אזרחי של השטח בידינו – אם אף אחד אחר לא מוכן להיכנס".
כדי להתמודד עם המשבר הבינלאומי, הוסיף פרופ' אורבך, ישראל צריכה "להציג אסטרטגית, בצורה בהירה, את הברירות. שהיא מוכנה לשלוט בעזה כאלטרנטיבה הגרועה ביותר, אם לא יהיה גורם אחר שמוכן לכך. אך הצד השני של המטבע הוא שאיננה רוצה להישאר בעזה, ותשמח להעביר את זה לכוח ערבי או פלסטיני שיעמוד בתנאים מסוימים. וזה יפוגג את החשש שכוונותיה הן האיוולת של התנחלויות בעזה, שגורמים מסוימים בממשלה רוצים לקדם וזה בעינינו אסון". ברק-קורן אומרת שישראל "לא עשתה מספיק, או קרוב למינימום, מבחינה דיפלומטית בהקשרים האלה. אבל גם מי שמסתייג מהמחשבה של כיבוש ארוך טווח בעזה צריך להסתכל ביושר על התקדימים ההיסטוריים ולראות שלא הייתה הצלחה טרנספורמטיבית בחברות נכבשות ללא ניהול אזרחי ושזה חיוני בראש וראשונה, אפילו עבור האינטרס הפלסטיני". היא מדגישה שנושא הזמן קריטי. נוכחות ישראל לא יכולה להיתפס כקצובה. "תראה מה קרה באפגניסטן, ברגע שהאמריקאים הציגו תאריך, שהם ייצאו עוד שנה וחצי – כל המערכת קרסה".
אם הייתם יושבים עם מקבלי ההחלטות בישראל, אמרתי להם, קרוב לוודאי שהיו אומרים לכם שזה מעל לכוחותינו לקטוע את הסימפתיה הפלסטינית לג'יהאד החמאסי. מילא לנצח את הזרוע הצבאית, אבל להוביל לשינוי רעיוני עמוק? אין סיכוי. "אנחנו זקוקים לתרחיש שיהיה גרוע כל כך לצד השני, שייווצר לו תמריץ לשתף פעולה. הצד השני לא מתרגש מאבידות בנפש", אומר אורבך, "או אובדן נדל"ן. אך הם מאוד מתרגשים מאובדן קבוע של שטח. אני חושב שההבהרה שישראל תישאר בעזה ללא הגבלת זמן, אלא אם יהיה תהליך של שינוי כמו שהיא רוצה – יהווה שוט על הצד השני, והבעיה היא שאף אחד פה בישראל לא אומר את זה. מצד אחד יש את סמוטריץ', שרוצה לשלוט בעזה ובהתנחלויות שם, ומצד שני יש אנשים שלא רוצים לנהל את חיי הפלסטינים, אבל נמנעים מהשוט הזה, כי הם אומרים שלא נהיה שם ויהי מה. אנחנו מציעים שילוב: החשש מאובדן קבוע של שטח ייתן סיכוי לשינוי". נטע ברק-קורן אומרת שהניתוח ממחיש ש"אם אנחנו רוצים 'יום שאחרי', כזה שהוא שונה מ-6 באוקטובר, זה מה שצריך לעשות. הנחישות שלנו היא שתקבע את זה. בלי להישמע נוסטלגית, יום לפני הקמת מדינת ישראל לא בהכרח ידעו שהמלחמה תסתיים בניצחון".
זה רק מסמך. רבים לבטח יטענו שהניתוח של החוקרים פחות רלוונטי ומסקנותיהם שגויות. חלק מהנחות היסוד שהושמעו עוררו בי הסתייגויות. בין היתר, שיש ביכולתה של ישראל לחולל שינוי עמוק כל כך – בהתחשב בתלותה בארה"ב, בגודלה הכלכלי ועוד. היה גם משהו בטון הכללי שהרגיש לי אומניפוטנטי, כלפי הפלסטינים והעולם. משל היינו המעצמה האמריקאית שניצחה את גרמניה (או עיראק).
לביקורות מסוג זה יהיה מקום בדיון ציבורי. אך הנה הנקודה: בתוך המערכת הישראלית כמעט איש לא ביצע את העבודה הזאת. ישראל התקדמה למלחמה גורלית מתוך מטרה לשנות את המציאות - ללא כל תוכנית ארוכת טווח לשינוי המציאות. המסמך שכתבו החוקרים הוא קריאה לדיון על עתיד עזה וישראל באמצעות תהליכי חשיבה סדורים ופרגמטיים. זו קריאה ללא מענה, בשלב זה.
מסמך עזה
1. ייסוד מיידי של מנגנון יעיל לטיפול במשבר ההומניטרי
2. דה־רדיקליזציה של החינוך והתרבות
3. בניית תשתיות מוסדיות להתמרה ולשיקום
4. הצמחת מנהיגות חלופית ויצירת לגיטימציה דתית להתמרת עזה
5. שיקום ובנייה מחדש של הסדר החברתי ברצועה
