בילדותי הייתה אהובה עליי באופן מיוחד סדרת הספרים "נועזים", שתיארה את הביוגרפיות של גיבורי ראשית היישוב בארץ ישראל. אוריאל אופק, דבורה עומר ועודד בצר תיארו שם באופן מופלא וסוחף את חייהם (ולא פעם אף את מותם) של דמויות מופת כמו חנה סנש, יוסף טרומפלדור, צביה לובטקין או שרה גיבורת ניל"י.
על הספרים הללו גדלו ילדי שנות ה-80 וה-90, בתקווה שיישאו אל הדמויות הללו עיניים. בדיוק כמו שקירות בתי הספר עוטרו בדיוקנאות וציטוטים של יגאל אלון או הרצל. הציונות הייתה סיפור הצלחה ישראלי. והנה, אנחנו כעת מבוגרים, הורים בעצמנו, ומדינת היהודים שעליה חלם הרצל נלחמת על נפשה.
הרמתי טלפון לכלת פרס ישראל, פרופ' אניטה שפירא מאוניברסיטת תל-אביב, מגדולות חוקרות הציונות בימינו. אישה מבריקה שהקדישה את חייה לנושא. זו לא הייתה שיחה מעודדת.
הציונות היא תנועה לאומית עם חזון. תנועה שביקשה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, אבל לא הסתפקה בכך. אבותיה ואמותיה של הציונות תיארו חברת מופת לאור חזון הנביאים המבוססת על צדק חברתי ושוויון. הם ביקשו לעודד עלייה וקיבוץ גלויות, להחיות את השפה העברית ואיתה את התרבות העברית, ולהקים כוח מגן ליהודים מפני רודפיהם.
ניסוח של חזון הוא פעולה רחבה, אפילו גרנדיוזית. קבלת החלטות על פי אינטרסים היא הפעולה ההפוכה – צרה להחריד, רלוונטית למעטים בלבד ולזמן קצר בלבד. האינטרסים הם כניעה להווה. חזון מבקש לעצב עתיד. איפה הייתם ממקמים את הממשלה? לפרופ' שפירא יש תשובה. "הציונות רצתה להביא נורמליות לעם היהודי, שעם ישראל יהיה עם ככל העמים. שיהיה חקלאי יהודי וחייל יהודי וממשלה יהודית. את מסירותם של החקלאים היהודים אנו רואים בימים אלו בגבולותיה הנטושים של המדינה. על החיילים אין מה לדבר. מה נוכל לומר על הממשלה?
"היו לנו תמיד ממשלות פטריוטיות – משמאל ומימין. אלו היו ממשלות פטריוטיות משום שהדאגה לכלל עמדה בראש מעייניהן. היו הבדלים במדיניות, היו טעויות מרות, אבל ידעו לומר מה הדרך שבה רוצים לצעוד וטובת הכלל הייתה חלק בלתי נפרד מהשיקולים. לצערי מעולם לא הייתה תפיסה כל כך רווחת כמו היום ולפיה ראש הממשלה מנהל את ממשלתו מאינטרסים אישיים. האינטרסים האישיים הם אלו שמתדלקים את האינטרסים המגזריים. זו תרבות שפושה בממשלה ומחלחלת למשטרה, למשרדים השונים ולמערכות הציבוריות".
ואכן, בממשלת ישראל ככל שאתה יותר שבטי ומגזרי, כך יש יותר סיכוי שתרוויח. ככל שתגביה את החומות והדרישות שלך – כך תהפוך לשותף יותר אטרקטיבי. התפיסה של "כלל ישראל", של ישראליות כדרך המלך, נכחדת. תעיד החקיקה שתמשיך את ההשתמטות מגיוס בשיאה של מלחמה בזמן שגיל הפטור למילואימניקים עולה. יעידו התקציבים שמופנים ל"ישיבות לנושרים" במקום לשלוח אותם לבקו"ם. יעיד השירות הציבורי המתפורר. האינטרסים ניצחו את החזון.
הציונות היא חלוציות. החלוצים הם הראשונים לזנק, הנחשונים שמוכנים לקחת על עצמם משימות אדירות עוד לפני שנקראו לדגל מתוך תחושת שליחות ולפי צו המצפון. ז'בוטינסקי תיאר מפגש מרגש עם יוסף טרומפלדור ב-1916 ודרכו הגדיר את החלוציות. "זהו מושג רחב הרבה יותר מ'צועד בראש'", סיפר שטרומפלדור אמר לו, "אנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא הרגלים... חסר גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכל".
ז'בוטינסקי טען שאין בני אדם כאלה וטרומפלדור התעקש שיהיו. "טעיתי והוא צדק", הודה ז'בוטינסקי. "הראשון מבני אדם כאלה ישב לפניי. הוא בעצמו היה כזה: עורך דין, חייל, פועל במשק חקלאי".
האם ניתן לזהות משהו מאותה יוזמה, מאותה הקרבה, בקרב מנהיגינו? במה דומים נבחרי הציבור שלנו לאלו שהיו מוכנים קודם כל להתייצב ולבצע, אחר כך לדון ולהתקוטט? מאז האסון הגדול בתולדותנו, 7 באוקטובר, מי היו אלו שהתייצבו בלי תנאי ובלי גבול ומי הערימו קשיים? נעלמו? לא לקחו אחריות?
הציונות היא פרגמטיות. את הבעיה של מחר מנסים לפתור היום, קבלת החלטות היא הכרח בשביל לשרוד במרחב כל כך קשוח. יצירתיות ולקיחת סיכונים מחושבים הן חלק בלתי נפרד מהציונות ומה שיהפוך למאפיין בולט של הישראליות. מעשים לא נמדדים בשעון של הנצח, אלא כאן ועכשיו.
"הציונות היא חזרת היהודים להיסטוריה", מסבירה פרופ' שפירא, "אנחנו לא מחכים עוד לבואו של משיח או לנס שיתרחש, אלא לוקחים את גורלנו בידנו ועושים מה שצריך בשביל העם שלנו. זו תפיסה פרגמטית לגמרי. לצערי זה אבד. היום אנחנו תלויים יותר מאי פעם בארצות-הברית, אנחנו נמנעים מקבלת החלטות והמדיניות היא של דחייה ומסמוס. הקולות האידיאולוגיים מעוורים אותנו במקום להיות מחוברים למציאות. כך שבים אלינו רעיונות הבל שאין להם שום היתכנות. זו תנועה הפוכה למודרניות והפוכה לפעולה הציונית הבסיסית לפעול בתוך המציאות ולא לפנטז".
היום האסטרטגיה הישראלית היא מריחה, חוסר יכולת להכריע ולקבל את ההשלכות של כל החלטה – תהא אשר תהא. חוסר החלטה היא החלטה, אולי ההחלטה עם המחירים הכבדים ביותר.
בכוחה של הציונות להתחדש. חלק מהדנ"א הציוני זו היכולת לשנות את המציאות גם אם נדמה שכרגע זו משימה בלתי אפשרית. "הרוח הציונית מפעמת בעם", אומרת פרופ' שפירא, "ראינו את רוח ההתגייסות הזו בכל יום מאז אוקטובר. יש פה מסירות נפש כפשוטו עבור הפרויקט שנקרא מדינת ישראל. את הפער בין נבחרי הציבור לעם חייבים לצמצם בשביל שהרעיון הציוני לא יתרסק".
מה אפשר לעשות? צו השעה הוא ברית ציונית רחבה. כזו שמבקשת את טובת הכלל, כזו שמבקשת ישראליות רחבה שבה יש מקום לכל הגוונים והזהויות, אבל גם כזו שלא מתמכרת לשבטיות ולמגזריות. ברית ציונית שמתגמלת את החלוצים בכל תחום, שפועלת באופן אקטיבי ולא נגררת וממסמסת החלטות בשל אינטרסים צרים.
המציאות הדמוגרפית הישראלית פשוטה: הדרך היחידה של ישראל לשרוד בטווח הקצר והבינוני היא שילוב ידיים בין שלוש אוכלוסיות – החילונים, המסורתיים והדתיים. זהו תנאי הכרחי אבל לגמרי לא מספיק. במקביל ישראל צריכה לעודד כמה שיותר אוכלוסיות חרדיות וערביות להיות שותפות של הברית הציונית. ציונות מודל 2024 היא חיזוק מערכת היחסים בין שלוש האוכלוסיות המשרתות והגברת ההגירה פנימה של אוכלוסיות נוספות אליהן. זה צריך להיות היעד הלאומי של מדינת ישראל, וזה היעד הלאומי שהממשלה מפנה לו עורף.
