תא"ל (בחופשת שחרור) עופר וינטר הגיע לכנס באיחור של שעה, כמצופה מגיבור היום. הוא נכנס לאולם עטוף בארבעה צלמים נרגשים וגל של מחיאות כפיים. עמית סגל, המנחה המגזרי, תרם את שנינתו מהבמה. "מעניין אם דובר צה"ל מרשה למחוא כפיים", אמר. הוא היה היחיד שצחק.
"זמן הכרעה", כך נקרא הכנס שהתקיים שלשום באקספו תל-אביב. המארגנים הבטיחו שזה יהיה גדול כנסי הקצינים שידעה המדינה – 1,000 קציני מילואים תחת גג אחד, סיסמה אחת. הגיעו כמחצית המספר, רובם המכריע צעירים בני 25 עד 40, חובשי כיפות סרוגות, מכיפות מיקרו סמליות, תלויות על בלימה, ועד כיפות גוש אמונים, סרוגות על מלא. רבים הגיעו כשאם-16 תלוי על כתפם או אקדח בחגורתם – תושבי התנחלויות.
1 צפייה בגלריה
|
|
(איור: איתמר דאובה)
התיאור הזה לא נועד לגמד את משקלם הציבורי – להפך. בתוך חמש עד עשר שנים הם ושכמותם ייתנו את הטון בשדרת הפיקוד בצה"ל. לאחר משבר ההתנתקות הציבו ראשי המתנחלים מטרת-על לצעירי המגזר שלהם – להתנחל בלבבות. התנחלות בלבבות היא מסע ארוך ומורכב, אבל בשני מגזרים משמעותיים – צבא ותקשורת – ההתנחלות בעיצומה.
התמשכות המלחמה בעזה רק מעצימה את התהליך: היא מרחיקה מקריירה צבאית קבוצה אחת של ישראלים ומושכת פנימה קבוצה אחרת. המסרים מהמשפחה, מהסביבה החברתית, עושים את ההבדל; חשובה גם הפרנסה. אנחנו כפסע.
הארגון שזימן אותם נקרא "פורום המפקדים והלוחמים במילואים". הפרוספקט שהוכן לקראת הכנס, בצבע ירוק-חאקי, מקפיד לעטוף את המסרים הפוליטיים שלו במונחים צבאיים ובסימני קריאה.
"נדרשת גביית מחיר בשטח!" קובע סעיף 4. "צפון הרצועה תחילה: יש לפנות את כלל התושבים מכל צפון הרצועה; יש להטיל שלטון צבאי-אזרחי על השטח. לשטח זה לא יחזרו תושבים כלל - כמה זמן שיידרש! כפי שהפליטים בסוריה חיים באוהלים (כך גם יהיה בעזה)".
בלובי של האולם, בפינת שולחן העוגות, חילק מיכאל בן ארי לבאים עותקים חתומים של ספרו "חזון ופגיון". בן ארי, תלמידו וממשיך דרכו של הרב כהנא, נפסל ב-2019 על ידי בית המשפט העליון מלרוץ לכנסת. הטפותיו הגזעניות היו הנימוק. פסילתו סללה את הדרך לעלייתו של אחד, איתמר בן גביר. בג"ץ פסל את המועמד הלא-נכון.
הביקוש לספרים לא גדול: תורת כהנא לא קוסמת במיוחד לבאי הכנס. היא גלותית מדי, יצרית מדי, חרד"לית מדי. מה לו ולהם.
הכנס נפתח בקטע וידיאו מתחילת המלחמה. אל"מ בני אהרון, מפקד חטיבה 401, נושא נאום באוזני חייליו שנכנסים לעזה. הקטע מגיע לשיא בהדלקת נר ראשון של חנוכה בכיכר בעיר, עם החנוכייה בראש תל חורבות, עם הדגל. מי שצופה בסרטון יכול לראות בו תמונת ניצחון, כמו התמונה ההרואית מסיום הקרב באיוו ג'ימה; או הפרת פקודות ברורה, אות פתיחה לסדרה ארוכה של עבירות בוטות על חוקי הצבא שעלו בחיי לוחמים ובחיי בלתי מעורבים וגרמו לנזק הסברתי ומדיני שאין לו שיעור; או, לחלופין, הוראות הפעלה חדשות, נכונות, למלחמה באויב: הרוס, כבוש, יהד. כמה פשוט; כמה יעיל. הכרעה בשלושה שלבים.
בהרצאת הפתיחה מתכבד אלוף בדימוס יפתח רון-טל. רון-טל סיים את שירותו בצה"ל לפני 18 שנה. הוא מונה את כל המשגים שהובילו לדעתו לאסון 7 באוקטובר. משגה ראשון ב-2000: ההחלטה של ראש הממשלה ברק לצאת מלבנון. "למה?" תוהה רון-טל. משגה שני ב-2005: החלטת ההתנתקות של ראש הממשלה שרון. "גירוש היהודים היה אסון מבחינה ביטחונית", הוא קובע. "התפיסה של מכה מהאוויר הייתה אינפנטילית. כך הגענו ל-7 באוקטובר".
הפתרון שלו הוא פתיחת שתי חזיתות במקביל, בעזה ובלבנון, התקפה לאורך כל הרצועה, מפילדלפי צפונה, וממשל צבאי. "החלטה 1701 של מועצת הביטחון היא גופה במקרר. צריך ליצור אזור ביטחון בלבנון; לפגוע בתשתיות, ומעל כולן – באיראן, ראש התמנון. צריך לשנות את המציאות באיראן בעזרת השם והאמריקאים".
רון-טל פרש מהצבא בטונים צורמים. אביחי מנדלבליט, הפצ"ר, פתח נגדו תיק על רקע כספי. רון-טל שיכנע אותי שמדובר ברדיפה או לפחות בהתעמרות. הגנתי עליו בעיתון ושמחתי שנחלץ בשלום.
אבל התיאור ההיסטורי שלו מיתמם ומופרך, והקריאה הנלהבת שלו להכרעה צבאית בעזה, בלבנון ובאיראן שייכת לתחום הפנטזיה. אולי מוטב להשתמש במילה שלו: אינפנטילית. הוא חולם על חברה ישראלית מגויסת ולא מבין מה זה אומר היום; הוא לא מבין את מגבלות המשאבים של צה"ל (הממשל הצבאי בעזה לבדו מחייב גיוס של שלוש אוגדות) ולא מבין את מצבנו באמריקה ובמערב.
חבל, כי יש הרבה מה לומר על מחדלי 7 באוקטובר ועל ניהול המלחמה מאז ברמה הטקטית וברמה האסטרטגית; חבל, כי הגישה הניצית, המקסימליסטית, למטרות המלחמה לגיטימית וראויה לדוברים מנומקים יותר; חבל, כי אנחנו באמת בזמן הכרעה.
כמנהג הימים האלה, אל הבמה זומן פאנל של לשעברים: תא"ל אחד ושלושה אל"מים. "צריך להביא לעזה חברות כרייה", הציע אל"מ בדימוס חנן שי. "יש 750 ק"מ מנהרות. הן ירימו את כל העסק; לנתק את עזה ממצרים לתמיד – לחפור בין עזה למצרים את תעלת קורינתוס".
תעלת קורינתוס נכרתה במאה ה-19 בלב יוון. אורכה 6.5 ק"מ. היא מובילה מים לים. אורכו של ציר פילדלפי 14 ק"מ. הוא מוביל מהים אל החול. כל הניסיונות של ישראל להציף אותו במים, נכשלו.
"צריך לכבוש את כל רצועת עזה", אמר תא"ל בדימוס הראל כנפו. "להשמיד כמה שיותר מחבלים ובסוף להקים ממשל צבאי לשנים – עד שהעזתים יהפכו לשווייצרים".
"צריך להיות עוד 100 שנה ברצועת עזה", אמר אל"מ בדימוס גבי סיבוני. "לדהור קדימה; לחתור למגע; לחלק את עזה לחטיבות מרחביות; לעשות שם חומת מגן".
אל"מ (מיל') נירה שפק, תושבת כפר עזה, הייתה מפקדת חטיבה באוגדת עזה, חברת כנסת בסיעת יש עתיד וחברת ועדת החוץ והביטחון. בשבת ההיא הייתה בקיבוץ ונרתמה לטפל בפצועים. מול חבורה של גברים נחרצים, יהירים, בטוחים בעצמם, היא העזה להביע ספקות. "אני לא חיה במדינת צבא", אמרה. "לא הצבא צריך להחליט מה לעשות בעזה, אלא הדרג המדיני. אני לא בונה על זה שישראל תשלוט לעולם ועד בעזה. בשבילי ניצחון יהיה כאשר הנכד שלי יוכל לרכוב בביטחון על אופניו מהבית שלו בכפר עזה לבית שלי". היא פתחה באזכור החטופים – הראשונה בכנס שהזכירה אותם. דבריה שוסעו בקריאות ביניים מהאולם.
"מה את מבינה בכלל", צעק אחד לעבר הבמה. היו לו קול חזק, מהדהד, זקן ארוך, אפור, ומבט קשה בעיניים. שפק נאלצה לפרט את הרקורד שלה: האמת היא שמכל הנוכחים על הבמה היא היחידה שהכירה את עזה מקרוב. קריאות הביניים חדלו באחת. "נרדמנו בשמירה", אמרה שפק. "אני שמחה שהאנשים כאן התעוררו ב-7 באוקטובר".

*

בפינת הרחובות קפלן ורבין בירושלים, מול בית המשפט העליון, מתוחה גדר. על הגדר נתלו תצלומים של חטופים בעזה: זה מה שתלוי היום במאות ואלפי גדרות ברחבי הארץ.
אבל הגדר הזאת מיוחדת: היא משקיפה על משתתפי ההפגנות הגדולות של תנועת המחאה. אי לכך, גורמים עלומים דאגו לתלוש את תמונות החטופים ולתלות במקומן תמונות של חללי צה"ל שמפיצים ביביסטים. "במותם ציוו לנו ניצחון", נכתב מתחת לתמונות. תמונות החטופים נתלו מחדש, לצד החללים – זה לא עזר. את ראשה של אחת החטופות קרעו לגזרים – כי היא אישה. כשביקרתי שם ביום שני, היו רק חיילים מתים על הגדר – עדות אילמת, מכוערת, להידרדרות השיח הציבורי.