ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה קומאופ, קומאופ, קומאופ, קומאופ. ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה, קומאופ, קומאופ, קומאופ, קומאופ.
כמה שעות לפני המשחק בין הולנד לצרפת, רחובות לייפציג רעדו, שיקשקו, כאילו שטור טנקים דוהר בתוכם. רחובות צרים, ארוכים. אוטובוס קומותיים בכתום הוביל את הכוחות, ואחריו גדודים של אוהדים כתומים. סבתות, נכדים, גברים, נשים, סטרייטים, טראנסים, ערבים ויהודים. בירה ביד אחת, ביד השנייה הם לופתים בעמית לידם, והם נעים מצד לצד, מימין לשמאל, מחזית בניין לזו שמולו, כל שורה התקדמות של מילימטר. הכל בקפיצות. קומאופ, קומאופ, קומאופ, קומאופ.
ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה קומאופ, קומאופ, קומאופ, קומאופ. ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה, קומאופ, קומאופ, קומאופ, קומאופ. עשרים אלף כתומים, עשרים אלף זמרים. קומאופ, קומאופ, קומאופ, קומאופ. אתה מחזיק ביד של הילד, וכוס של בירה ביד השניה ומביט בהשתאות. איזו תשוקה, איזו אמונה, איזו כוריאוגרפיה, איזו התלהבות, איזה כיף. חביות של בירה, ואין שם אפילו מיליליטר של אלימות. כלום. יופי ספורטיבי טהור.
אפילו תיקו נטול שערים מול צרפת לא מקלקל להם את המסיבה. גל אנושי של חדווה. אי אפשר לעצור את זה. אתה מושיב את הילד על השולחן במאפייה. אומר לו שאתה תכף חוזר. אוחז ביד של ואן דר מישהו אחד, והשאר זה רק אינרציה:
ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה דופדודודופ. ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה, קומאופ, קומאופ, קומאופ, קומאופ. אושר.
להיות שוב ילד
נשאלת השאלה, איך ההולנדים מגיעים ומתניידים לגרמניה ובתוכה. אתה לא רואה אותם בדרכים, והרכבת הייתה מלאה בכחול הצרפתי. ובכל זאת: כל עיר מארחת זוכה לביקור מענג של עשרות אלפי הצבא הכתום. חלק מהתשובה, מתברר: ההולנדים נעים במאסות ובקבוצות, בעיקר בטריילרים שנוסעים כמה שעות מדי יום, ואז מגיעים לחניון קרוואנים מסודר, שאורגן על ידי סוכנים הולנדים, ובו הם מקימים את הולנד הקטנה, לכמה שעות או כמה ימים. רובם מתחילים פה את חופשת הקיץ שלהם. מפה ימשיכו עם הקרוואנים, המשפחות, החברים לחופשה, כמה שיותר דרומה, לארצות השמש.
בחניון קצת מחוץ לברלין, חונים עשרות קרוואנים מסוגים וגדלים שונים. בוקר והמנגל כבר מבשל נקניקיות, ילדים משחקים כדורגל או פינג פונג או סתם רצים, נהנים מהחופש והטבע. כמעט כולם יושבים על כיסאות נוח, שותים בירה ונהנים משמש חפוזה, מנסים לשמור על שקט, הצעירים היו כל הלילה בברלין ועדיין ישנים. הם נסעו להמבורג למשחק הראשון ומשם על הדרך בין לייפציג לברלין, שם יישארו גם למשחק השלישי בברלין נגד האוסטרים. אחר כך הם ייסעו לאיפה שתיקח אותם ההגרלה, כמה שיותר רחוק. הם בונים על סיום החלק הראשון של הטיול פה בברלין, ב-14 ביולי. בגמר. כמעט על כל קרוואן יש חותמת: הולנד. 1988. רוב האוהדים פה עם חולצות וינטאג' של ואן באסטן, חוליט או רייקארד מהטורניר ההוא. הערסלים, הגריל, חבלי הכביסה, האטבים – הכל בכתום.
"רוב האנשים פה בכלל לא מכירים אחד את השני", אומרת מיכאלה יאן-מרגיט מכרונינגן שנמצאת פה עם הבעל ושני הילדים, "וכמעט לחצי מהאנשים בכלל לא אכפת מכדורגל ממש. זו פשוט הזדמנות נהדרת להקים קהילה, להכיר אנשים מהמדינה שלנו ששום הזדמנות אחרת לא תאפשר לנו להכיר, לשתות בירה, לדבר, לאכול ביחד".
“אבל כמובן שיש פה אוהדים שרופים", אומר קס קויפר, בן 50 מעיירה קטנה מחוץ להאג, "אני והפרטנר שלי נוסעים לטורנירים מאז צרפת 98, כמעט תמיד עם קרוואנים. בשבילנו זו קודם כל חוויה ספורטיבית ותרבותית, אבל המסעות הללו, הקמפינג כל לילה ויצירת קהילה למשך שבועיים או ארבעה חודשים זה משהו מאוד מיוחד.
"אנחנו, ההולנדים, אנחנו שונים מהשכנים שלנו מצרפת או גרמניה, על הבלגים אני בכלל לא מדבר, הם בכלל משונים, אבל השכנים שלנו הם קצת כבדים, פילוסופיים. המתג של הלשמוח שלנו הוא מאוד לחיץ, אנחנו לא צריכים גירויים מיוחדים. יש כדורגל, יש בירות, יש ברים וחיי לילה? אנחנו שם. אין שאלה. יש זמר שאנסונים הולנדי, לא ממש ידוע, הרמן ואן וין, ויש לו שורה יפה מאוד מתוך שיר שאנחנו ההולנדים מאוד מתחברים אליה בתרבות הפנאי שלנו, והשורה הולכת ככה: 'מה שאני מתגעגע אליו, מפעם לפעם, זה להיות שוב ילד'".
חראם על הגרמנים
חראם על הגרמנים. הם באמת מנסים. הציפו כל מקום במתנדבים לעזרה. לפני שאתה פותח את פה ומגיע לרדיוס של חמישה מטר ממרכזי האינפורמציה קופצים עליך שני מתנדבים ולוקחים אותך ביד בדיוק לאיפה שאתה צריך.
אבל אחרי זה אתה יושב ברכבת. מתברר שיש עומס נוסעים בקרונות 12-9, והכרוז מודיע שיש לעבור לקרונות 3-1, לא יודע למה אבל לך תתווכח עם הנדסה גרמנית. אף אחד לא זז. שום דבר לא קורה. הרכבת מתעכבת עשר דקות. עשרים דקות. חצי שעה. כלום. הכרוז ממשיך להכריז. סבלנותו פוקעת. האוהדים ההולנדים, הצרפתים, הישראלים, הגרמנים, המי לא, מציצים בנייד על השעון. הדקות מתקצרות לאחור. הם יצאו מוקדם כדי להספיק למצעד העצום של אוהדי הולנד.
הכרוז מודיע שוב. ספרנו. פעם שביעית. פעם שביעית שהוא מודיע. חראם על הגרמנים. באמת שהם מנסים. פעם שביעית שהוא מודיע לקהל בינלאומי בגרמנית ולא מבין למה אף אחד לא ממלא את ההוראות.
בינתיים, העיכוב של הרכבת מכניס את הרכבת שלנו לתוך לוח הזמנים של רכבת אחרת. לרכבת האחרת אין שום קשר למשחק, היא בכלל בדרכה מערבה. אבל יש סדר. וצריך לשמור על הסדר. ולפי הסדר, לרכבת ההיא יש עדיפות על המסילה על הרכבת שאמורה להסיע אלפי אוהדים לאצטדיון. אז האוהדים יחכו ברכבת. שעתיים. עד שהיא תתחיל לנוע שוב. העיקר הסדר. הם באמת מנסים להיות בסדר. אבל קודם כל הסדר. בסדר? בסדר.
הרכבת נשקה לתחנה, עלינו על הרציף, פנינו ימינה, ושוב ימינה מעבר למאהל המשטרתי, ושכרנו רכב לנסיעה חזרה. לא שאלנו אפילו כמה עולה.
