"אם היו מעירים אותו בלילה של 7 באוקטובר הקטסטרופה לא הייתה מתרחשת", אומרים תומכיו של נתניהו. "הצבא לא העיר אותו, הוא לא אחראי". אותו נתניהו שהכיל את חמאס, שהיה אחראי לניהול מערכות השלטון במשך קרוב ל-15 שנה - לא ידע, לא שמע, לא אחראי. אז מה הוא עשה שם?
השבוע ביקרנו ילדיי ואני בברצלונה. במוזיאון "מוקו" בעיר נתלה ציטוט מדברים שאמר אלברט אינשטיין: "העולם לא ייהרס על ידי אלה שמעוללים רוע אלא על ידי אלה שמביטים במציאות הזאת ולא עושים שום דבר כדי לשנות אותה". המציאות של חיינו נראית מבהילה. אנחנו במלחמה: מלחמת נתניהו נגד העולם, נגד אמריקה, ורגע לפני מלחמה אזורית מול חיזבאללה. ולפי מה שנראה, הישראלים חיים בשקט יחסי עם המציאות הנוראה שנתניהו וחבורתו מנחילים לנו.
במילים אחרות: השינוי יתרחש רק אם הקולות שמתנגדים לתהלוכה לתהום שמוביל נתניהו ייהפכו לזעקה המונית שתקרא בקול גדול - עד כאן.
ברצלונה מגויסת ל"שחרור פלסטין", כפי שניתן לראות לפי הסטיקרים שמודבקים בכל מקום ולפי דגלי פלסטין שתלויים במרפסות של בתים, במוזיאון, בנמל. יש כאן אימוץ מלא של הנרטיב הפלסטיני על ההרס וההרעבה של האוכלוסייה בעזה מצד ישראל. התשובה הישראלית צריכה לבוא לידי ביטוי לא בהתקרבנות, אלא ביוזמה מעשית: הצעת אופק אחר למיליוני הפלסטינים בעזה. לא להתחפר בעמדות מוכרות, אלא לסמן נכונות לשנות את מצבם של שכנינו.
שר החוץ ישראל כ"ץ נראה בשבוע שעבר בבודפשט. הונגריה הפכה לאחת המדינות הבודדות שעדיין מוכנות לארח את נבחרינו: לפניו ביקרו שם מירי רגב ומאי גולן. משיחות עם בכירים בקהילה היהודית למדנו שברשימת השנאות של האנטישמים ההונגרים, היהודים מופיעים אחרי הצוענים. בשנים האחרונות, הרשימה עודכנה: קודם ערבים, אחר כך צוענים, והיהודים במקום השלישי.
בימים האחרונים צפו הורים בבתי ספר ברחבי הארץ בהופעות מסוגננות של ילדיהם בטקסי סיום הלימודים. השיר שכיכב בזו של הנכדה שלנו, אלה (לולן), היה "לפעמים חלומות מתגשמים". היא, בתגובה, לחשה לאמא שלה: "חלומות מתגשמים - זה לעוף כאן".
האמת, מערכת החינוך שלנו עוברת תקופה קשה - מורות ומורים מותשים, לימודים בכיתות צפופות שאין להן אח ורע באף מדינה מתוקנת.
אבל העיקר האמירה החבוטה: יחד ננצח.
בסוף-השבוע בכינו עם משפחותיהם של עומר סמדג'ה ז"ל וסעדיה יעקב דרעי ז"ל שנהרגו במסדרון נצרים. התרגשתי כשקראתי את הפוסט שכתב עומר לפני שנים אחדות: "להיות לוחם זה ללמוד שהנשק והקפה השחור הם החברים הכי טובים שלך". אביו, אורן, אישיות מפעימה, זכה במדליית ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992. הרשו לי להקדיש למשפחתו שורות משיר שכתב פדריקו גרסיה לורקה, משורר ספרדי ענק, בקינה לזכרו של חברו. השיר "המגח והמוות" - בתרגומו של רפאל אליעז - מתאר את מותו של לוחם שוורים בזירה: "סדין לבן הביא הנער בחמש לפנות ערב. סיד כבוי מלוא הסל שם הכינו בחמש לפנות ערב. כל השאר היה מוות, רק מוות בחמש לפנות ערב... מה נוראה השעה חמש לפנות ערב. בכל אורלוגין חמש לפנות ערב. זה היה בחשכת הערב".
ואנחנו, כולנו, סופרים את מתינו בערב ובבוקר. ורבים מאיתנו מוסיפים לשאול: עד מתי.
השינוי יתרחש רק אם הקולות שמתנגדים לתהלוכה לתהום שמוביל נתניהו ייהפכו לזעקה המונית שתקרא בקול גדול - עד כאן