התורה נדרשת בכלל ופרט וכלל. המדינה הזאת נדרשת בכלל ופרט וכלל. נדרשת תרתי משמע. ואתה, סעדיה, היית כלל, וגם פרט, וגם כלל. הכלל קודם. תמיד קודם. האחר הוא אני במובן האמיתי. תמיד שמת את עצמך אחרי האחרים.
בשמחת תורה עלית על מדים בלי לחשוב פעמיים, כי הכלל, העם, היה זקוק לך. גם כשקראו לך בפעם השנייה, הפעם לעזה, התייצבת. אבל היית גם פרט. הבן הפרטי שלנו, הבעל הפרטי של רחלי, האבא הפרטי של הללי וינון, האח הפרטי של אברהם, הלל, מעיין, נעם ואלנתן, הנכד הפרטי של ממה.
יש פירוש נפלא שאומר שתקיעות השופר הן בעצם זכר לבכי הגדול של שרה אמנו כאשר מלאך המוות סיפר לה שבנה יצחק מת. שרה החליטה למות ברגע הזה, כמו רצתה להעביר מסר להקב"ה: יש ניסיונות שלא ניתן לעמוד בהם. יבוא יום, אומרת לנו שרה אמנו, שבו אימהות יהיו מוכנות לשלוח את בנם לקרב על הארץ הזאת. אל תשלח ידך אל הנערים האלה, אומרת שרה אמנו.
אבל ה' שלח ידו. והלילה בכינו בכי שדמה לקול השופר, אבל לא פרחה נשמתנו, כי יש לנו משימה. סעדיה התווה לנו אותה. העם שלנו מחפש אחדות, אבל הוא גם רוצה להבין מה אנחנו עושים במדינה הזאת אם אנחנו לא מכריעים את הרוע. זאת המשימה שהוטלה עלינו לפני אלפי שנים והמשימה הזאת ממשיכה להדהד עד עצם היום הזה. בני סעדיה היה מוכן למשימה הזאת. קראו לו "סעדיה סעדיה" והוא ענה "הנני".
קניתי ביקר לי מכל את הזכות לזעוק להנהגה שלנו: מתי תתעלו לגובה של הגיבורים האלה? מתי יצטמצם הפער בין העם לבין העומדים בראשו? העם הזה לא יכול להתעלות מעבר למקום שבו הוא נמצא. הוא כבר נמצא בעולמות העליונים של החסד, הגבורה והתפארת, והנצח וההוד. גם אתם צריכים לשאוף למדרגה הזאת. לפחות לשאוף. צאו את רגליכם מהבוץ התובעני של השיקולים הזרים והאינטרסים הצרים ותעלו לעם. אתם חייבים לנו את זה.
מתוך ההספד שנשאה ללי דרעי בהלוויה
קניתי ביקר לי מכל את הזכות לזעוק להנהגה שלנו: מתי תתעלו לגובה של הגיבורים האלה? מתי יצטמצם הפער בין העם לבין העומדים בראשו?
