במאמר ב"ניו יורק טיימס" מפרי עטו של תום פרידמן, מהעיתונאים המשפיעים בעולם, מופיע קטע הראוי לציטוט. אחרי שמתח ביקורת כואבת על נתניהו ש"מכר את נשמתו לקיצונים יהודים הדוגלים בהמשך המלחמה בעזה", מתפנה פרידמן להמליץ לישראל "לצאת מהגיהינום של עזה ולחזור לסדר יום אזרחי, כולל הסכם הגנה עם ארה"ב והסכם נורמליזציה עם סעודיה".
ההצעה לנסיגה חד-צדדית אינה חריגה; היא נשקלת, בין השאר, במלוא הרצינות בפיקוד העליון של צה"ל. היתרון שלה ברור: יציאה מעזה לא תכבול את ידי ישראל בהסכמים מפוקפקים עם חמאס. היא תעניק לישראל חופש עתידי לפעול אך ורק בהתאם לאינטרסים שלה, בלא הכורח לתהות האם הפעולה מצויה במסגרת המותר לפי הסכמים שגם ארה"ב ומצרים ערבות להם. אלא שנסיגה כזו עלולה להתפרש כהודאה ישראלית בתבוסה ולאפשר לסינוואר לצאת ממחבואו ולהצהיר "ניצחתי". פרידמן מעלה נימוק הפוך: ישראל יכולה וצריכה להכריז על הפסקת לחימה חד-צדדית דווקא משום שהיא כבר ניצחה, הביסה עד דק את חמאס. הארגון הובס בלי שהשיג ולו מאית מכוונותיו ומטרותיו בפלישה לישראל, יהיו ההכרזות וההתרברבויות של סינוואר אשר יהיו. הרשות הפלסטינית לא הצטרפה למלחמתו, וגם לא מדינה ערבית כלשהי. כל שנשאר לו זו תפארת המליצה וכמה עשרות חטופים חיים, שכל העולם תובע את שחרורם ללא תנאי.
איך ניצחת, שואל פרידמן את סינוואר, אם נסיגה מרצון של צה"ל מעזה בסך הכל תחזיר אותה למצבה מלפני 7 באוקטובר אבל בלי 37 אלף עזתים הרוגים ומספר לפחות שווה של פצועים ונכים. וגם בלי כ-70% מהנדל"ן שנהרס, בלי מנהרות אסטרטגיות שנאטמו, בלי מערכות נשק, חימוש ופיקוד שהושמדו, בלי כשירות מבצעית של 80% מהארגון ובלי הכסף הרב שצבר. זו תמונת תבוסה נוראה, מסכם פרידמן, המעריך שבבוקר לאחר יציאתו של סינוואר מהמנהרה "המוני עזתים יבואו לגמור איתו את החשבון".
המאמר של פרידמן, בתיאוריו ובמסקנותיו, מנוגד לשיח הישראלי הנפוץ ולפיו אם ניסוג בעוד זמן קצר מעזה נקרין חולשה עמוקה ונראה מובסים. כנגד הצעת הנסיגה מוצע לכן ההפך: שליטה ישראלית "מוחלטת, לזמן לא קצוב, בלתי מוגבל", ברצועת עזה תוך עריכת טיהור עמוק (הקרוי לחילופין "דה-רדיקליזציה", "ביעור חמאס מהתודעה", "התמרה של החינוך, התרבות והסעד") במערכות החיים בה. בקיצור, ביטול ההתנתקות של אריק שרון וסיפוח שטחי רצועת עזה לישראל לפחות לדור אחד. סיפוח חיוני — לדעת המציעים — למחיקת חמאס כאידאולוגיה ג'יהאדיסטית שלטת. בהקשר זה ניתנת הדוגמה ההיסטורית של טיהור גרמניה מהנאציזם ויפן מהאימפריאליזם אחרי תבוסתן במלחמת עולם שנייה.
הדוגמאות לא משכנעות, בלשון המעטה. ההבדלים בין המצבים תהומיים. והעיקר: הציבור בישראל מגלה בחודשים שחלפו מ-7 באוקטובר חוסן בלתי רגיל, שמקורו בתחושת המאבק על הבית. סיפוח בפועל של רצועת עזה, ואולי גם רצועת ביטחון בדרום לבנון, ישחק את עוצמת החוסן ויסבך את ישראל במה שהיא גרועה בו: שליטה אלימה על עם אחר.
תום פרידמן צודק. הבסנו את חמאס ברצועת עזה לעשורים, עכשיו הזמן הנכון להשאיר אותה מאחור, לנעול את שעריה ולהתמקד בביטחון ישראל. ביטחון ושלום; והעזתים, שידאגו לעצמם, ושהעולם ידאג להם.
הבסנו את חמאס ברצועת עזה לעשורים. עכשיו הזמן הנכון להשאיר אותה מאחור. והעזתים, שידאגו לעצמם