זו הייתה לוויה של עצב חרישי, עם גוש כהה שתקוע בגרון, כאילו לא עזב מעולם, עם מבטים שמתעקשים לשמור על איפוק, מקפידים להישאר חזקים. ואורן סמדג'ה עמד שם בשקט, יום קודם לכן חגג יום הולדת 54, עכשיו הוא קובר את בנו הבכור עומר. הוא, כמו יתר בני המשפחה, הכי מקפיד להישאר חזק. ככה גדל, זו המורשת שלו. ככה גידל את בנו שנהרג במלחמה בעזה. הקרבות של האבא נגמרו על המזרן, של הבן באדמה.
עצב חרישי
זו הייתה לוויה של עצב חרישי עם הרבה אנשים מעולם הספורט. אתלטים, מתעמלים, מאמנים, כדורגלני עבר וכמובן ג'ודאים. אנשים צעירים, חסונים עם עיניים אדומות שמנסות לנחם או מחפשות נחמה – ובעוד כחודש חלקם יתמודד עם האתגר הגדול שאליו כיוונו את כל חייהם, אולימפיאדת פריז. אוטוטו החלום בעיר האורות, אבל כרגע הם בבית עלמין בנתניה, שמש בוהקת חורכת, חוטפים כאפת מציאות ישראלית לתוך הפרצוף.
הגיעו גם הרבה חברים של עומר ז"ל. מהלימודים, מהצבא וגם כאלו שלא הכירו אישית, אבל באו לחלוק כבוד אחרון. מכר של המשפחה נעמד במרחק מה מתלולית העפר והבור שנחפר מוקדם יותר ומילמל, ספק לאדם שלידו ספק לעצמו: "רק אתמול ראיתי את אורן, אמרתי לו מזל טוב ליום ההולדת. והיום אנחנו בבית קברות. איזה עולם".
באחת מפינות החלקה הצבאית אני רואה אם לא צעירה עם בנה הקטן, מנסים להצטופף באזור עם מעט צל. "אתה רואה, יש פה הרבה צוותי מד"א, אמבולנסים, חובשים ופרמדיקים", היא מסבירה לו, "הם פה כדי לטפל באנשים שאולי יתמוטטו בגלל שיתרגשו יותר מדי. לא התרגשות רגילה. אתה מבין. התרגשות של משהו כואב". הילד שולח מבט אל ההמון המתגודד ואני חושב מה הוא בדיוק הבין ולאילו הסברים נדרשים הורים מאז השבת הארורה ההיא באוקטובר.
לוויה בשיחת וידיאו
כשהארון מוכנס אל מתחם בית העלמין מורגשת דריכות בקהל הרב שהגיע. מחפשים בעיניים את בני המשפחה, ההורים אורן וליאת והילדים רום ורותם, מנסים לאמוד את מידת הכאב, השבר. מדי פעם נשמעת בקהל יבבה קצרה או מחיטת אף, אבל הטון הכללי שקט. אחד החיילים שנושאים את הארון מתקשה לעמוד בהתרגשות ותוך כדי הצעידה האיטית הוא פורץ בבכי, דבר שחזר גם במהלך ההספדים הכואבים שנאמרו מעל קברו הטרי של רב-סמל במילואים עומר סמדג'ה.
לאורך כל טקס הלוויה עומדת בתוך הקהל צעירה במדי מג"ב עם טלפון מונף ומצלמת. כשהיא מתעייפת, היא מעבירה את הטלפון לחברתה, טכנאית בחיל האוויר שגויסה בצו 8. מתברר שהן ידידות של עומר ז"ל והן משדרות את הלוויה בשיחת וידיאו לחבר טוב שלו, מקס, שנמצא בגרמניה ולא יכול היה להגיע. בדברי ההספד של האם ליאת היד המונפת של המג"בניקית רועדת והפעם לא מעייפות.
את מלאכת כיסוי הקבר בעפר מבצעים אנשי הצבא. השקים מוכנים בצד והם מועברים מיד ליד בטקסיות יעילה. מכאיב לחשוב כמה יעילות רכשנו במהלך שמונת החודשים האחרונים. אל לובשי המדים מצטרף גבר גבוה, חסון, בלבוש אזרחי שאי-אפשר לטעות בו, אורי ששון. המדליסט האולימפי מריו 2016 במחוות כבוד עצובה למאמן שהביא אותו אל הפודיום.
בחודש הבא אמור אורן סמדג'ה להוביל את נבחרת הגברים בג'ודו לאולימפיאדת פריז. והנה פה, מול הבור המקולל, חניכו לשעבר מחבק אותו חיבוק אמיץ בטקס הפרידה מהבן עומר שלעד יישאר בן 25. הכי כואב שיש, הכי ישראלי שיש.
הרגע שבו התאהבנו בג'ודו
אני זוכר את הערב שבו אורן סמדג'ה זכה במדליית ארד אולימפית בברצלונה. יולי 1992, שישי בערב ואל המזרן עולה ג'ודוקא צעיר מאופקים. יום קודם יעל ארד הביאה מדליה אולימפית ראשונה אי פעם לישראל ופתאום אנחנו מתחילים להתעניין בענף המוזר הזה עם החלוקים. לסמדג'ה גם יש סגנון התקפי, מפזר איפונים בקצב וקל להתאהב בו. כשהוא מביא לישראל מדליה אולימפית שנייה תוך 24 שעות אנחנו לא רק מאוהבים, אנחנו גם מרגישים פתאום חזקים. אנחנו, ישראל הקטנה, דלת ההישגים בספורט, יכולים לנצח גם בזירה הספורטיבית הכי גדולה בעולם.
בלי טקסט כתוב. מהלב
אורן סמדג'ה השאיר את דברי ההספד שלו לסוף, אחרי שכולם דיברו. בלי טקסט כתוב, עם כובע מצחייה, חולצה שחורה קרועה כמנהגי האבלות ומבט נוגה הוא ניגש למיקרופון ואמר: "הכל נאמר על עומר. שמענו מהמפקדים מה קרה שם, ראינו מפקד שבאמת שבור וכאוב. פה מהמקום הזה אני אומר לכם החיילים – תרימו את הראש, תמשיכו כמה שיותר חזק. התחלנו חזק, תמשיכו להגביר ואל תעצרו. אל תעצרו, עד שננצח. זה המסר שלי לכל מי שנמצא בלחימה הזו. עם ישראל חי".
הטון שנחוש לא להישבר, המשפטים המדודים וחיתוך הדיבור נשמעו פחות כמו הספד ויותר כמו תדריך של מאמן לחניכיו לפני שהם עולים לקרב. גם ברגע הכי כואב בחייו, אורן סמדג'ה התעקש לשדר עוצמה ונשאר מאמן. המאמן הלאומי.
אל לובשי המדים שנושאים את הקבר מצטרף גבר חסון בלבוש אזרחי שאי-אפשר לטעות בו, אורי ששון. המדליסט האולימפי מריו 2016 במחוות כבוד עצובה למאמן שהביא אותו לפודיום
אנשים צעירים, חסונים עם עיניים אדומות, אוטוטו החלום בעיר האורות, אבל כרגע הם בבית עלמין בנתניה, שמש בוהקת חורכת, חוטפים כאפת מציאות ישראלית לתוך הפרצוף
