לפני שנים נסענו רותי ואני דרך הערים מראנו ובולצאנו לטירול ומשם העפלנו באופן מתון אל ההרים. חווינו אזור שהוא ערבוב אוסטרי ואיטלקי, מה שהפך את האוכל לקסם נפלא ומעורב כשברקע מונחים כמו שטרודל או ניוקי תפו"א וגם Crema Di Quark (קרם גבינה). התוצאה הקולינרית הייתה נעלה. זה קרה לפני כ-40 שנה, גרנו תקופה עם הוריי (שהיו אז בפנסיון) בלב העיר Meran או Merano. אני זוכרת שהתרשמנו מאוד מהעובדה שברחוב עירוני שוקק נפתחה פתאום דלת שהזכירה את המערה החשמלית, ושם עמד קרון סקי והעלה אותנו בבת אחת אל כפרי הטירול הגבוהים.
דמיינו לעצמכם שיטוט קניות באלנבי. פתאום נפתח שער אפלולי, אתם בוהים במנהרה חשוכה שפורצת ועולה בבת אחת אל בהירות כחולה מסנוורת ואל נופי אגם ומפל נהר ה-Passer והנקיק הגירי העצום שלו, ואז אתם נוחתים, מבולבלים ורועדים, בלב הרי נפתלי. בארץ הגליל.
הדרך של הדוקטור
העיר מראנו משתרעת למטה וכשנכנסים לכנסיית הרים טובלת בפטוניות אדומות סביב לובליות כחולות, אתם עומדים בלב בית עלמין מטופח. שמות החללים משתי מלחמות העולם מונצחים על מאות אלפי צלבים צחורים בסדר נזירי. הכל בגרמנית. הצד השני של קרבות נורמנדי והארדנים.
במראנו עלינו דרך רכבל קצר ל-Tappeinerweg - זוהי דרך טפאיינר המפורסמת הנמצאת 300 מטר מעל העיר. תיכנן והקים אותה ד"ר טפאיינר, רופא העיר ואהוב התושבים. שביליה רצופים בתי קפה ושכיות אמנות, והם נועדו לטיול, לחקר בוטני, לצפייה בדולומיטים ולסיור במפל הזועם והמרהיב. הדוקטור שתל לאורך הדרך כל סוג של צמחייה, עם לוחות ועליהם טקסטים מדעיים על אקלום ובוטניקה. שם פגשה רותי לראשונה בגלידריות המפורסמות של מראנו - גלידת סיגליות עטורה בסיגליות מסוכרות, ואהבת עולם נדלקת בין נערה לגלידת פרחים מסוכרים.
במעבר חד - משפחתנו מתפרסת הקיץ בדרכי הדולומיטים וכל אחד אחראי על תחקיר, צילום, הזמנות של משהו או בירור עמוק של מזג האוויר. כיום אני יודעת שהנגיעה בקצה הרכס לא הנגישה עבורנו את ההוד האמיתי של הדולומיטים החדים והמתנשאים, עם היערות הדשנים, שצף הנהרות ומחטי השלג שבפסגות. מה שראינו אז היה רק ההקדמה. עכשיו זכתה המשפחה לקיום אמיתי של מרחב הבהייה ולמסע עוצמתי דרך נופי האזור. הנה כמה המלצות מאיתנו.
לגעת בגג העולם
1. יש המון טרקים ומסלולים בדולומיטים. למי שמעוניין בהליכה טובה של עשרה ק"מ, אחד הטרקים היפים שיש הוא ה-Adolf Munkel. באמצע הטרק מגיעים לתצפית מהממת על הרי Odle. יש מסעדה במקום עם אותו הנוף ואוכל נהדר שהוא שילוב אוסטרי ואיטלקי ומוגש בצורה מהממת שתתאים לנוף.
2. אם לא רוצים את כל ההליכה ניתן לראות את ההרים הללו מהצד השני ב-Val di Funes. הנסיעה בדרכים המפותלות במעלה ההרים היא חוויה בפני עצמה. במעבר ההרים "פאסו ג'או" שמעל העיר קורטינה, מגיעים בעצם לגג העולם. ההרים גדלים וגובהים ככל שמתקרבים לפסגות, והעולם נהיה עצום וקטנטן בו-זמנית. מרגישים את השמיים, הרוח, השמש ואפילו העננים עצמם, שברוב חוצפתם באים להסתיר את הנוף. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים - אז כאן הפתגם הזה לא תופס. אי-אפשר להעביר בתמונה אחת או אפילו בעשר את העוצמה של מעברי ההרים ואת הרגע שבו מגיעים לקצה השביל וכל הנוף נפתח בבת אחת.
האוכל באזור משלב בין המטבח האוסטרי והמטבח האיטלקי ובאותה ארוחה אפשר להזמין פיצה, שפצלי עם בייקון, שטרודל תפוחים וטירמיסו. מכיוון שהאזור מתויר מאוד, האוכל יחסית יקר אבל טעים מאוד, נאמן למקור ועשוי מפרודוקטים טובים. כדי לא ליפול על אוכל בינוני עדיף להיצמד לאוכל המקומי ולא לנסות להזמין סושי פיוז'ן בכפר איטלקי למרגלות ההר.
3. האזור מלא מסלולי טיול מכל סוג ולכל רמה. בכל מקום נמצא הטבע המפואר ולכל פינה יש מה להציע. בין האגמים, ההרים והמפלים שמופיעים בצד הדרך, נותר רק לעצור, לצאת מהרכב ולהתפלא מהנוף. מזג האוויר ההפכפך עלול להקשות מדי פעם על התכנון של היום קדימה אבל ההפתעות הקטנות שבדרך ממלאות את החסר. Alpe Di Siusi, או בשמו האחר, "הטוסקנה של הדולומיטים", מלא גבעות ירוקות משובצות בשלל פרחים ומוקפות בהרים מושלגים. כמובן כתלות במזג האוויר.
אחת הדרכים המומלצות לטייל על הגבעות היא עם אופניים חשמליים. רק שימו לב שפרט למחיר היקר מאוד אין מדובר באופניים חשמליים כמו של שליחי וולט אלא באופניים רגילים שאמורים לתת דחיפה קלה במקרה הצורך, כך שעדיין נדרשת סיבולת לב ריאה ויכולת דיווש בעליות. חלקן מאוד ארוכות ותלולות.
4. מכל מאות האגמים המפוזרים לאורך הרכס, בראייס הוא היפה מכולם. מעבר לצבע הטורקיז הבוהק של המים וההרים המושלגים המקיפים אותו, הוא מבודד וסגור בין הפסגות כך שהראות בו טובה בכל ימות השנה (מה שלא מאפיין את שאר האגמים). על שפת האגם שוכן מלון מקסים ולא מאוד יקר, המאפשר גישה לאגם גם מעבר לשעות השיא של המטיילים, ונוף משגע בכל שעות היממה. אז למה אתם מחכים?
