כשהפופ מחפש את נפש האומה הוא יוצא לכביש. שם שלמה ארצי מצא את 'ארץ חדשה', סטטיק ובן-אל את 'כביש החוף' ואתניקס את 'ב.מ.וו שחורה'. הכביש, היכן שבני אדם חמושים במכונות משוכללות שעשויות מפח נפגשים ואף מתנגשים בכל שעה ביממה, מעניק הצצה לאופן שבו הלך רוח (עצבים, מתח, אופוריה) מקבל ביטוי מהיר (צפירה, עקיפה, בלימה). כך בדיוק פועל הפופ, אז לא פלא שהוא אוהב לתת גז.
נס וסטילה הם כרגע הרכב הפופ של ישראל, אחרי ש'תיק קטן' הפך מדינה ו'חרבו דרבו' היה להמנון המלחמה. לכן אך טבעי שהשיר האחרון והמגה-אפקטיבי, 'באמפרים', הוא לא רק כיף טהור לחובבי ההיפ הופ הברוטליסטי שלהם, אלא רנטגן לאומי על גלגלים ואנטיתזה לקיטש המנחם בסגנון התקווה 6. פה אין "עם של גיבורי על" אלא מפגן של אינדיבידואליזם גס ואגרסיבי. פסי ההאטה הם לא כלי שנועד לווסת מהירות באזורים רגישים אלא מטרד שמונע מהשניים לממש את אישיותם חסרת המעצורים. כמו כן, די מפתיע שהרלב"ד עוד לא קוששה אייטמים עם אזהרה מפני שורות כמו "Fאקרים תיזהרו. או שיט / ערבבתי בקארדי עם רום / שתי כוסות, אני בשוונג / רגל על הגז, אני קופץ ת'באמפ".
ניתן לשלוף את הצקצוקים מהבוידעם, אבל סוד הקסם של נס וסטילה הוא לא רק הפקה חדה וכתיבה שנונה ("עולה על ההגה כמו אבי אברום", "משאיר אבק ונעלם כמו הדר מוכתר") אלא גם הישירות והבוטות שאין בהן גרם של זיוף. זה לא אומר בשום צורה שהם נוהגים בשכרות, אבל הם מבינים מצוין איך להשתמש בדימוי כדי לדווח מהשטח ולומר אמת. ובמקרה הזה, נס, סטילה ויתר הכותבים משרטטים את ישראל כמדינה שבה שולטת תחושה עמוקה של "מגיע לי" מוצדקת או לא ("בטח לא הצלחתי בקומבינה, ביצ'"), שמיתרגמת להתנהגות חסרת אחריות וכזאת שמתעלמת במופגן מההשלכות החברתיות ("דבר ללאמפה") ואפילו האישיות ("שיזדיין הטמבון"), ונגמרת בהיתממות מתקרבנת ("נשבע אנ'לא מבין מה עשיתי").
ואז מגיע הבית האחרון שבו סטילה אומר "כל החארטה בארטה על הזיבי / מצפצף על כולם כמו ביפ-ביפ". רגע, זה "ביפ-ביפ"? כי אפשר להישבע שזה נשמע כמו "מצפצף על כולם כמו ביבי". כשבוחנים את המסרים של השיר זה די מתאים, ואפילו נשמע כמו מחמאה.
