לפני חמש שנים, ביוני 2019, פירסמתי פה את הטור הראשון שלי. הייתי אז בכמו קייטנה כזו של מבוגרים של קהילה שנקראת Roi. היו שם 100 יהודים מהעולם ועוד 50 ישראלים וזה היה שבוע שלם של אופטימיות וחזון, על מה זה להיות יהודי ו/או ישראלי. על עם סגולה, על מלא מטרות ודברים שישנו את העולם.
חמש שנים זה לא הרבה זמן. זה לא עשור, לא חצי יובל. כולה חמש שנים. אבל זה חמש שנים של סחרור, טלטול. זה התחיל בסבבי הבחירות הבלתי נגמרים, קורונה, עוד קצת בחירות ועד לתקופה הזו שגורמת לקורונה להיראות כמו חלום רחוק ושפוי.
מאנשים סביבי שרצו לשנות את העולם, כולם מסביבי רק רוצים שיניחו להם. הכאוס הפך לייאוש, הייאוש נוגע במחוזות הפחד, הפחד הופך לשיתוק. כולם כותבים ומדברים על התהום, על הפחד, על מה יקרה וכאילו קפאם שד. אין לנו שליטה. זה לא סתם שכולם דתיים פתאום, נותר לנו רק להתפלל.
ווטסאפים בלילה על תקיפת לבנון, קמים בבוקר להותר לפרסום, ובו בזמן כאילו אין חטופים. החטופים נעלמו מהשיח. האדם אחרי ההלם חוזר לסורו, גם המתים נקברים מהר, הולכים הלאה בירידה המלחיצה והמפחידה. לא עוצרים, להפך, אני מסתכלת אחורה ואני מרגישה שאנחנו נדחפים. אני מכריחה את עצמי לחוות חוויות אחרות, רק לא להיות בהווה.
כל ערב שאני לא מופיעה אני הולכת להופעה, להצגה, למחזמר. יזהר אשדות, קורין אלאל, רון כהן, רק לא להיות במחשבות. אני מסכימה להכל. להתנדב, לבחון, ללמד, רק לא להיות במציאות, רק לא להיות רגע אחד בהווה. בעולם שלי מחוץ לחדשות יש קולנוע ומוזיקה ומסיימים כיתה א'.
רשי שואל מתי המלחמה בעזה תיגמר ואני אומרת לו שאנחנו לא יודעים. ובלב אני חושבת על לבנון ועל המשך קיומנו.
ואני רוצה לכתוב על דברים אחרים ואני מסתכלת על טורים מפעם, מ-2019. וואו, איזה גיוון! אני רוצה לכתוב על דברים מפעימים, חוויות, אבל גם ככה אני מרגישה ששכחו מהחטופים ואני מרגישה שאסור, אסור, אסור לשכוח מהם.
ואז אני כועסת על עצמי, כי מה זה כל ההופעות האלה וההצגות וכל העומס שאני מטילה על עצמי אם לא ניסיון לברוח.
כי כאילו כמה אפשר. אבל אפשר. זו חובתנו. אני חושבת על נעמה, בת 20 בשבי, איפה אני הייתי בגיל 20 ואיפה היא, ועל מה אני חשבתי ועל מה היא, וזה רק חמש שנים הטור וזה קצת. תשעה חודשים בשבי זה המון.
