בחודשים הראשונים למלחמה, הזפזופ היחיד שהרשיתי לעצמי היה בין ערוצי החדשות. עם הזמן חיפשתי הפוגות, אבל לא הצלחתי להתרכז בתכנים בעלי עומק. חיפשתי משהו קליל, משהו שלא יכריח את הראש לחשוב יותר מדי, והנה - הגיע 'האח הגדול'. בהתחלה הרגשתי ייסורי מצפון, לא אשקר. לא הרגשתי בנוח לצפות בבית שבו הדאגה היחידה היא כמה קופסאות סיגריות ייקנו, בזמן שממש עכשיו, בלב עזה, חיילים מסכנים את חייהם. אמרתי לעצמי שאני אצפה בערוץ 26 ובזמן שאשמע ויכוחים על מי ראשון במקלחת, אני אראה את התמונות של 120 החטופים. שיכנעתי את עצמי שככה זה יתאזן. אבל זה לא קרה. דווקא ערב הפתיחה נראה מבטיח, הדיירים נכנסו לבית עם סיכת החטופים. אור בן דוד אפילו חימצן את השיער עם הסמל הצהוב, אבל מהר מאוד הכל נעלם, ובבית אין ולו אזכור אחד למצב, והשיחות שם יותר רדודות מ... אין לי אפילו השוואה טובה.
בשבת, ב-8 ביוני, צה"ל הצליח לחלץ ארבעה חטופים בחיים, ומדינה שבמשך חודשים מתעוררת ל'הותר לפרסום' מפלח את הלב זכתה לרגע של אושר. באותו הערב חיכיתי לרגע שבו רועי עוז-פרבשטיין ('האח הגדול') יפתח את המיקרופון, יקרא לדיירים להתיישב מול המסך ויראה להם את חזרתם של החטופים, יציג בפניהם את התמונה של רב-פקד ארנון זמורה, שבמותו ציווה להם את החיים. אבל זה לא קרה. התוכנית התנהלה כאילו כלום. דובר על משולש רומנטי, על מי דפק להדר על הדלת בזמן המקלחת, דובר על הכל - רק לא על מה שבאמת חשוב. תחושת האכזבה הייתה עצומה. הרגשתי שערוץ 13 שכחו לרגע את מה שקורה בחוץ - את החטופים ואת החיילים שלנו, שנאבקים על חייהם בזמן שאנחנו יושבים בבית, במזגן, צופים במה שמבחינתי באופן רשמי הפך לתוכן מנותק. אני מצפה שכשדיירי הבית פותחים את העיניים בבוקר, הם קודם כל יראו את אותם 120 אזרחים שלנו שלא זוכים לצפות בטראש הטהור הזה. אני מצפה שאם דוחים את השידור, יגידו לדיירים שזה בגלל עשרה חיילים שנפלו. כבר קיבלנו את העובדה שעולם שלם מתעלם מהכאב שלנו. אבל להתעלמות מצד ערוץ ישראלי? לזה אני לא מוכנה להתרגל. אז בבקשה - נא להתנהג בהתאם.
