אומרים שדרך הכדורגל אפשר לספר סיפור אחר לגמרי, ויורו 2024 ממחיש היטב את ההבדל בין דיקטטורה לדמוקרטיה. אחרי מונדיאלים מבאסים עבור האוהדים, ברוסיה ובקטאר (והפיצול ל-11 מדינות שונות ביורו הקודם, שהוציא את החשק, ולכך יש להוסיף את תקופת הקורונה) - בגרמניה רואים מיליוני אוהדים ברחובות. הם שרים, רוקדים, שותים ונהנים גם אם אין להם כרטיס למשחקים. כולם באו להיות חלק ממשהו גדול, ולנצל כל רגע. כאילו כדורגל הנבחרות חזר לחיים.
ההתנגדות לקיום המונדיאל בקטאר נראתה בזמנו כמו טרחנות וצדקנות, אבל עכשיו אנחנו רואים שהיא הייתה מוצדקת. מבחינת כדורגל, המונדיאל בקטאר סיפק את הסחורה - אבל האווירה מסביב הייתה מזויפת. אוהדים העידו שהם פחדו לשיר ברחובות, ולמרות שקטאר אישרה לשתות בירה ב"פאן זון" - אנשים פשוט פחדו לעשות את זה. התוצאה הייתה מיעוט אוהדים שהגיעו מאירופה, והיחידים שהרגישו בנוח בקטאר היו אוהדי הנבחרות הערביות.
קטאר לא הסתפקה באירוח המונדיאל, אלא גם דחפה את הנוכחות שלה לגרון כדי שלא נשכח איפה הוא מתקיים. כולם זוכרים היטב איך אמיר קטאר הלביש גלימה על לאו מסי הנבוך, רגע לפני הרגע הגדול בחייו שהוא הנפת הגביע העולמי. אקט כוחני שנועד להזכיר מי כאן בעלי הבית.
לא רק שגרמניה היא מדינה חופשית אלא גם כזו שהכדורגל זורם בעורקיה. היא יודעת איך להתייחס לאוהדים, לא מטילה עליהם מגבלות ולא מפחידה אותם. האצטדיונים באמת משמשים קבוצות ביום-יום. אפשר להרגיש גם מהטלוויזיה שמדובר באווירת כדורגל אמיתית ולא מהונדסת. אז יש קצת בלגן לפעמים ולא הכל מתוקתק, אבל ככה נראים החיים האמיתיים.
ברור שהמסקנה צריכה להיות שרק מדינות דמוקרטיות יהיו יכולות לארח טורנירים גדולים. רק עכשיו, בהסתכלות לאחור, אפשר להבין כמה עצוב היה המונדיאל בקטאר ולמה הוא היה צריך להיראות אחרת. מדינה לא יכולה להפוך את עורה לחודש. זה קצת כמו להסביר לאדם שלא מתעניין בכדורגל מה זה נבדל. כשפיפ"א ואופ"א יבחרו את המדינות הבאות, צריך לצעוק לעברן: ד-מו-קרטיה!