זה לא נגמר. זה פשוט לא נגמר. יש מפקדים בצה"ל שהחליטו לפעול נגד מדינת ישראל, נגד צה"ל, נגד עצמם. אין שום זדון. יש שם עיוורון. לא הספיקו לנו הסרטונים שמגיעים מעזה, שבהם חיילים, בתוך בתי פלסטינים, פוגעים ברכוש משפחתי כשהם מצחקקים, עכשיו אלה חיילים שקשרו פלסטיני פצוע שנקשר לרכב, בניגוד לכל הפקודות והנהלים. יכול להיות שבסופו של דבר לא קרה לו כלום, ולאחר טיפול קצר הוא שוחרר. מה שברור הוא, שהסרטון הקצרצר הגיע תוך דקות למאות אלפים ובהמשך למיליונים. תעמולת זוועה הופכת את ישראל למצורעת שבאומות, למרות שהיא בעיצומה של מלחמה מוצדקת והכרחית בג'יהאד הרצחני. אין שום צורך לתרום לתעמולת הזוועה, עם מעשים מופקרים, שמונצחים בסרטונים.
יש אלף ואחד דברים שנראים לא טוב בסרטונים – ועדיין ניתנים להסבר. לפעמים אלה הנסיבות. לפעמים מדובר בסרטון ערוך שמראה רק חלק מהאירוע. אבל ההסבר, אם בכלל יש הסבר, אף פעם לא עוזר. וספק אם יש הסבר מצדיק לאירוע קשירת הפלסטיני. סביר להניח שאין. זה היה מעשה מחפיר. לא מוסרי. לא ציוני. לא פועל יוצא של מדיניות, אלא פועל יוצא של חוסר מדיניות, שבה לא מסבירים לחיילים מה אסור לעשות, ולא מסבירים לחיילים שצה"ל חייב לנהוג בדרך מוסרית, ולא מסבירים לחיילים שכל סרטון כזה גורם נזק אדיר לישראל, ולא מסבירים שכל סרטון כזה מקדם החלטות על הגבלות נשק לישראל, ולא מסבירים שכל סרטון כזה מוציא יותר מפגינים למחאות נגד ישראל, ולא מסבירים שכל סרטון כזה מצטרף לחומרים שמשמשים את התובעים נגד ישראל בשני בתי המשפט הבינלאומיים בהאג, ולא מסבירים שכל סרטון כזה מקרב את הרגע שבו יוצאו צווי מעצר בינלאומיים גם נגד קציני וחיילי צה"ל. יכול להיות שהם יודעים, והם מצפצפים. נדמה להם שהעולם ממילא נגדנו ומה זה בכלל משנה. אבל סביר יותר להניח שהם לא יודעים. כי אף אחד לא מספר להם. כי צה"ל התרשל בהכנה ובהדרכה.
האזורים שבשליטת ישראל מחזיקים בשיא עולמי של מצלמות למטר מרובע. הכל מצולם. והעובדה שאין הרבה סרטונים כאלה מעידה על כך שהמעשים החריגים הם דווקא נדירים. אבל אין צורך ביותר מסרטונים בודדים כדי לגרום לנזק אדיר. שמעתי צעירים יהודים שיצאו להפגנות נגד ישראל בגלל סרטונים כאלה. תמונה אחת שווה אלף מילים. סרטון שווה מיליון. כדי להטיל כתם מוסרי על צה"ל אין צורך בחריגות של 50 חיילים מתוך מאה. יש צורך באחד מתוך מאה.
איך אפשר להקטין את הנזק, לפחות בבתי הדין הבינלאומיים? קודם כל על ידי חקירות שמבצעות הרשויות הישראליות בעצמן. לפני חודש סיפרה הפצ"רית, האלופה יפעת תומר-ירושלמי, על 70 חקירות מצ"ח שכבר נפתחו, מאז 7 באוקטובר, גם בעקבות מעשי ביזה וגם בעקבות חשד להתעללות באסירים פלסטינים. לא רק שאין שום צורך להתנפל עליה, אלא שצריך לברך. משום שככל שיהיו יותר חקירות פנימיות יירד הסיכוי לחקירות בינלאומיות. יש בתוכנו דמגוגים שטוענים שהוראות הפתיחה באש והחקירות על מעשי ביזה או התעללות פוגעים ברוח הלחימה של לוחמים. אלה הבלים. מי שדורש למנוע חקירות מפקיר את החיילים.
זה גם הרקע למכתב ששלחה היועצת המשפטית לראש הממשלה בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. בימים רגילים, בנסיבות אחרות, היה מקום לתהות על הדרישה של גלי בהרב-מיארה. הרי הסמכות של הממשלה. לא שלה. ובנוסף, ועדות חקירה ממלכתיות, במבט לאחור, לא הוכיחו את עצמן. אבל אלה לא ימים רגילים. "ועדת חקירה ממלכתית היא האמצעי המיטבי להתמודדות עם הסיכונים הנוכחיים במשפט הבין-לאומי", כתבה היועצת, "אשר אם יתגשמו עלולים להוביל לפגיעה משמעותית באינטרסים של המדינה, וכמובן בראש הממשלה ובשר הביטחון באופן אישי. ייתכן שאף בגורמים נוספים". ובמילים ברורות יותר, היועצת אומרת לממשלה: בין חוקרים ושופטים בהאג לבין חוקרים ושופטים מירושלים – עדיפים האחרונים. ובאופן פרדוקסלי משהו, דווקא מסקנות הביניים של ועדת גרוניס, בעניין הצוללות, מחזקות את טענת ישראל על "משלימות", כלומר, על עצמאות מערכת המשפט גם מול הפוליטיקאים הבכירים ביותר.
מזכיר הממשלה טען בתגובה: "ישראל מצויה בעיצומה של מלחמה עצימה וטרם בשלה השעה לחקור את כלל אירועי המלחמה ומה שקדם לה". ישראל אכן במלחמה. אבל כדאי להזכיר לו שלא רק באחת. בשתיים. גם במערכה משפטית ובינלאומית. כדי לנצח בצבאית אסור להפקיר את הבינלאומית. משום שההליכים נגד ישראל בשני בתי המשפט הבינלאומיים עלולים להשפיע על רכישת נשק, על המעמד הבינלאומי ועוד. ההשפעה כבר כאן. קנדה, איטליה ובריטניה, וכנראה גם ארה"ב, שוקלות או מעכבות את אספקת הנשק לישראל על רקע טענות על הפרת הדין הבינלאומי. הסרטון של הפלסטיני הקשור הוא עוד שמן למדורת העוינות לישראל.
כדי לנצח במערכה הצבאית אסור להפקיר את זו הבינלאומית. ההשפעה של ההליכים נגד ישראל בהאג כבר מורגשת, כשמדינות מערביות שוקלות, או מעכבות, את אספקת הנשק