נכתב בחפצים // עדי שורק } ידיעות ספרים } 175 עמ'
הספר החדש של עדי שורק מתחיל במבט על אישה חסרת בית האוגרת חפצים מגובבים בעגלת סופר. נדמה לדוברת שיש איזשהו סדר, עיקרון מארגן, בגיבוב, אבל היא לא מצליחה לזהות אותו. מדובר בסדר פנימי הידוע רק לאישה חסרת הבית, המבט של הדוברת יכול רק "לסמן" את האפשרות לסדר — ובו בזמן להנכיח גם את הגבבה.
אותו המבט מכונן גם את הספר עצמו. ככל שהוא מתקדם, מתקשה הקורא לאתר עקרון מארגן, סדר מסוים, ובכל זאת, לקראת אמצע הספר נדמה שאין יותר חשיבות לארגון אלא רק להצטברות של הטקסטים בזה אחר זה, והפעולה המכשפת שהוא משית עליך.
הספר בנוי משערי נושא: 'בדרך הביתה', 'חיים ומוות', 'נכתב בחפצים'. בתוכם משובצים קטעים קצרים, חלק באורך חצי עמוד, עמוד וחצי, חלקם כמה שורות. אין עלילה מוגדרת והספר כתוב בגוף ראשון. לא מדובר בממואר, אף לא ביוגרפיה. אלה הן רשימות קצרות שקובצו יחד לספר שחומק מכל הגדרה ז'נריסטית.
אני מודה, חשדתי בספר הזה בגלל ריבוי קטעי החלום המצויים בו. חלום הוא טריק פואטי נלוז במיוחד, משום שאינו מציית לפרוזה הקלאסית — כלומר למהלך של הזמן בתוך מרחב של אירועים, ועל ידי כך מפורר גם את המשמעות. ספרות טובה, כך נדמה לי, נמדדת גם בתוך גבולותיה וגם בגלל גבולותיה. תודעת חלום נקשרת בתודעתי יותר לשירה מאשר לפרוזה.
אבל שורק מדלגת מעל המשוכה הזו בקלילות, דווקא משום שהחלומות שלה אינם אקס-טריטוריה בחיים אלא המשכם הרציף. החלומות נמצאים על אותו מישור תודעתי וקונקרטי בדיוק כמו הליכה ברחוב, שתיית קפה עם האהוב, מעשה האהבה, ההרהור היומיומי, המחשבה המפתחת את הטקסט הספרותי. המציאות נמזגת בחלום והחלום חורג מגבולותיו אל החלל המוחשי, החומרי.
אף על פי כן, הקטעים היפים יותר, לטעמי, רבים מהם עוצרי נשימה, הם קטעי הווידוי של שורק, שבהם היא פורסת בפנינו את חייה בעבר ובהווה: פשיטת הרגל של משפחתה, חייה כנערה, אהבותיה, מאהביה, העומק האינטלקטואלי, המבט הרגיש על העולם, כל העולם, על כל פרודותיו החיצוניות והפנימיות.
ההיתוך שעושה שורק בין העולם הפנימי לחיצוני, לא נשאר רק בגדר רעיון או מטפורה כוללת שתחתיה נפרס הטקסט אלא מנכיח אותו שוב ושוב בחומר, בחפצים, בגוף. חלום על ספרייה וגלים סוערים בים, הופך למציאות של זרימת הדם מגוף האישה.
אם כך, מהו העיקרון המארגן? הייתי מציע את המילה "עדינות" כדי לענות על השאלה הזו. העדינות מובילה את הטקסט הזה, הרישום הכמעט-מרחף של הדברים, האדוות הקטנות ומתרחבות לחילופין, עד שאתה נלכד בשפה ובהלך הרוח האיטי, החלומי של המילים.
"לבסוף היו עיניה אפר שלא שכח את הדבש, מזיל דמעות אפרפרות. הו, כמה חלקיקים היו בתוכן".
ייתכן שהעיקרון המארגן החשוב ביותר בספר הוא כישרונה של שורק והמעשה הספרותי המשוכלל שהיא מעמידה לפנינו. מעשה שעיקרו הוא איזון בין איכות המילים, השפה, הסגנון, ובין חשיפה איטית לאירועים מעצבים בחייה של המספרת. על כך חשוב להוסיף את הארוטיקה העדינה, אבל הנוכחת, ששורה על הטקסט, בעיקר בעמודיו האחרונים. אנו רגילים לחשוב על ארוטיקה במונחים ישירים מאוד או במונחים רחוקים, מסתירים. שורק עושה דבר אחר — הארוטיקה נובעת מהרישום העדין של הרגשות, התחושות, הפעולות. כך היא כותבת על מעשה האהבה שלאחר ריב עם האהוב:
"אני לא אוהבת את המילה 'הזדיינו', אבל במקרים מסוימים רק היא מעבירה את הקו הדק בין מלחמה ושלום".
ראוי לציין את האומץ שיש בפרסום טקסט כזה, שאינו מתפענח בקלות, שהכניסה אליו איטית, לא מובנת, שדורשת בהתרסה קשב אחר, שאינו בנמצא בימים אלה. ובכל זאת, למתמידים, לאוהבי העברית, למחפשי החוויה הספרותית, זהו הספר שתרצו לקרוא בעת הזו. •
הקטעים היפים יותר, לטעמי, רבים מהם עוצרי נשימה, הם קטעי הווידוי של שורק, שבהם היא פורסת בפנינו את חייה בעבר ובהווה
