זה בכל מקום. פחד, על פי ויקיפדיה, הוא "תחושה רגשית ופיזיולוגית לא נעימה אצל בני אדם ובעלי חיים, הנגרמת לרוב כתוצאה מחשיפה לגירוי חיצוני מסוכן או מאיים פיזית או מנטלית. לפחד תפקיד מרכזי בשרידותו של האדם או בעל החיים, והוא משמש כאמצעי להרחקתו מסכנה הנשקפת לחייו, ואף מהווה גורם המונע להיכנס מלכתחילה למצבים מסוכנים". אבל ויקיפדיה לא מעודכנים במציאות הישראלית מאז 7 באוקטובר. מאז, הפחד הוא מוחשי, מקפיא דם, נוכח כל הזמן, ובכל מקום. טנדרים לבנים בצידי הכביש עדיין גורמים לרבים ורבות להחסיר פעימה. קלנועית של קיבוץ, סמל לחלוציות, לשותפות, לקהילה המיוחדת שיש רק כאן, הפכה לטריגר לפוגרום. תמונות של ילדים יפים ואדומי שיער שמביטות מהשלטים על הכביש שמוביל לגן, מזכירות את הילדים האבודים. מזכירות את פיו הפעור של הגיהינום. את המנהרות. את החטופים. את ההרוגים. את החיילים שבמקום לחלום על סטארט-אפ או על טיול בגוואטמלה רואים מלחמה. קוברים חברים. מאפסנים את הנפש במקומות רחוקים. הפחד קיים, ועדיין אי-אפשר להתרחק מהסכנה. בטח כש-120 עדיין חטופים.
הלא-נודע. מפונים ועקורים מהצפון כבר יודעים מזמן שלפחד גרורות נוספות. בצפון מתנהלת מלחמה זה חודשים רבים. חורש שרוף בין ערי רפאים. האופציה למלחמה מול חיזבאללה או מלחמה כוללת עם שלל משוגעי העולם על השולחן. הפרשנים מפרשים, העתידנים מנבאים. אולי בחופש הגדול, אולי בחגים. מתישהו, אומרים לאזרחים הטרוטים, יגיעו הטילים. הפחד מהלא-נודע הפך לשגרה ומכרסם בכל מה שטוב. בילדות, בגיל ההתבגרות, בהורות, בשמחת החיים. תוכניות לקיץ או לימודים בספטמבר הם פריבילגיה; בית ישראלי שעומד על תילו, כזה שבאמצעותו מפרסמים גבינת קוטג', זה כבר צ'ופר למפונקים. בקרוב גם הקוטג' ימותג כמוצר תפנוקים, אבל כשהבית נשרף מה זה לפחד על הכיס? צרות של עשירים.
העולם כולו. חרם עולמי, סנקציות, אנטישמיות בכסות של נאורות ורדיפת צדק. בעוד החרם של האיים המלדיביים על תיירות ישראלית התקבל כסוג של קוריוז - הרי לא משנה כמה רע, לא ייקחו לישראלים את ההומור - בסוף מדובר בצעדים מפחידים. ההיסטוריה כבר לימדה אותנו דבר או שניים על הדרה, על שנאה, על צביעת אוכלוסיות שלמות כמטרד, כסכנה. איפה בטוח להיות ישראלי ויהודי? לא בטוח שאנחנו יכולים להכיל את התשובה.
זה היום-יום. אנחנו מרבים לעסוק באיומים ובהתממשות שלהם, אבל לא בחוויית החיים המפוחדת. בנתונים, בסטטיסטיקות, בסיכויים, אבל לא בהשלכות שלהם על חיי היום-יום של הישראלים. הציבור קם מדי בוקר למציאות מפחידה בכל היבט. "הותר לפרסום", צבע אדום, חשש לגורל החטופים, פוליטיקה רעילה, חברה משוסעת ותחושה שהאסון הזה מקבל ממדים תנ"כיים. איך חיים ככה? רע. מי יותר, מי פחות. "הם מפחדים", אמר ראש הממשלה הנוכחי בעצרת פוליטית של הליכוד ב-1999, כשהוא מתייחס לתומכיו של אהוד ברק ולשמאל. 25 שנה אחר כך, הפחד הפך למכנה משותף כלל ישראלי. על זה הוא בהחלט לא מנסה לקחת קרדיט.
