אחרי ששמחנו שמחה גדולה על החלטת בג"ץ שהתקבלה פה אחד, נחת רוח מסוימת הביאה עימה גם האמירה המגוחכת של השר מאיר פרוש, השר לירושלים ומסורת ישראל, כלום ושום דבר, שאמר "פסיקת בג"ץ מובילה בהכרח לשתי מדינות כאן. אחת זו המדינה שמתנהלת כפי שהיא כעת, ומדינה נוספת בה בני הישיבות ימשיכו ללמוד תורה כפי שנהגו במדינה שבן-גוריון הכריז עליה", וחזר על מה שאומרים החרדים כבר שנים: "אין כוח בעולם שיוכל לכפות על אדם שנפשו חשקה בלימוד תורה להימנע מכך".
יו"ר ש"ס, אריה דרעי, שתרם לחוסנה של המדינה "כפי שהיא כעת" עם חוק הג'ובים שלו, הגדיל לעשות ואמר כי "העם היהודי שרד רדיפות, פוגרומים, ומלחמות רק בזכות השמירה על ייחודיותו – התורה והמצוות", הזכיר את "לוחמינו היקרים המחרפים נפש מול האויבים", אבל הדגיש "נמשיך לשמור מכל משמר על חברת לומדי התורה שמחוללים ניסים במערכה", וסיים "מי שניסה לנתק את עם ישראל מהתורה בעבר נכשל כישלון חרוץ". זוכרים, רדיפות ופוגרומים?
שני הטקסטים האלה הם תמצית העניין: זכויות היתר עם האיומים המופרכים, סטייל הרב הראשי יצחק יוסף שרק לפני כמה חודשים, אחרי שאמר ש"בלי התורה לא הייתה הצלחה לצבא, וראינו איך הצבא הצליח ב-7 באוקטובר", איים גם הוא ש"אם יכריחו אותנו ללכת לצבא ניסע כולנו לחו"ל".
ועל כל אלה אפשר וצריך לומר שלושה דברים: הראשון, לימוד התורה לא היה ולא יהיה הנשק הסודי שלנו. הנשק הלא סודי שלנו אלו חיילי הסדיר והמילואים, המשלמים מחיר דמים נורא כבר 76 שנים. אין ספק ששלושת הנ"ל יודעים זאת, כמו שהם יודעים איך התייחסו במקורותינו לחובת השותפות בנשיאה בנטל.
העניין השני נוגע לאיום הכפול: מדינה נפרדת או/ו ירידה מהארץ. את התשובה לכך אפשר לתמצת במילה אחת: הלוואי. וכמו שמישהו כתב, נתגייס כולנו למימון המונים כדי לסייע להם לעשות את זה. רק שזה לא יקרה. איש מהם לא יזחל החוצה מצנצנת הדבש שבה הם שוחים כבר שנים.
והדבר השלישי, המסכם, נוגע לעובדה המצערת שנדרשה עקשנות בלתי מתפשרת של התנועה לאיכות השלטון שהובילה את המאבק במשך 25 שנים עד לפסיקת בג"ץ. והוא נוגע גם לשאלה ומה עושים עכשיו. והתשובה לשאלה הזו מתחילה בהחלטה להעיף מהשיח את הטיעון שאי-אפשר לגייס בכוח או בכפייה. אפשר. זה קורה כל השנים. זו בדיוק משמעות המושג חובת גיוס. חובה ולא בחירה. אז נכון, החוק השלישי של ניוטון קובע כי כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו על הגוף הראשון, אבל ניסיון השנים מלמד שבטוב זה לא הלך, ואין שום סימן שהפעם זה כן יעבוד.
וכך אחרי שינקו מהשיח טיעונים שאינם ממין העניין, מה שחשוב הוא להיזהר מהקומבינות שכבר מתבשלות ולא במחשכים, סוג של משא ומתן על מספרים, 3,000 או 5,000 מתוך 63 אלף חייבי גיוס; על המועד, לא היום, לא מחר, אולי מחרכך, וכן הלאה. בג"ץ קבע ומערכת הביטחון צריכה ליישם: גם צווי גיוס וגם הפעלת הסנקציות. לא צריך תבונת יתר כדי לקבוע שאין מקום בעולם שיחכה, עם צ'ק פתוח ושורה לא נגמרת של הטבות, לפרוש, לדרעי, ליצחק יוסף ולאנשיהם, המשתמטים הסדרתיים, ושגם הם יודעים את זה.
אה, כן, והקואליציה? אם הגיע יומה, מגיע לה.
לימוד התורה לא היה ולא יהיה הנשק הסודי שלנו. הנשק הלא סודי שלנו אלו חיילי הסדיר והמילואים, המשלמים מחיר דמים נורא כבר 76 שנים. אין ספק שגם פרוש ודרעי יודעים זאת
