כבר יותר מדי שנים אנחנו חיים בישראבלוף. שורה אינסופית של הקצבות ומענקים וטריקים ושטיקים ומסלולים עלומים להעברת כספים, כדי לא רק לאפשר, אלא גם לעודד את ההשתמטות ההמונית של אברכים וכאלה שמתחזים לאברכים. וכל זה קורה כאשר מדי שנה בשנה עולה מספרם המוחלט של המשתמטים וגם של אחוז המשתמטים מבני כל מחזור גיוס. כבר עשרות שנים שישראל פוגעת בעצמה. כבר עשרות שנים שהמחאה נגד "השתמטותם אומנותם" הולכת ומתעצמת. וכבר שנים שהקואליציות, כל הקואליציות, נכנעות לסחטנות, אין מילה טובה יותר, שמאלצת את הרוב להיכנע למיעוט.
כדאי להזכיר את המספרים כדי שנבין את חומרת הכפייה. בשנות ה-50 היה מדובר בפטור ל-400 בחורי ישיבה. באמצע שנות ה-70 היה מדובר ב-2.4 אחוז בלבד מבני מחזור הגיוס שקיבלו פטור מטעמי "תורתו אומנותו". בשנת 2022 - 18.4 אחוז. לאן בדיוק רוצים החרדים להגיע? הרי אין צורך להיות מתמטיקאי כדי להבין שבקצב הזה, תוך פחות מעשור, ובהתחשב בעובדה שככל שיש יותר משתמטים משירות צבאי יש גם יותר משתמטים משוק העבודה – מדינת ישראל תקרוס. חד וחלק. והטענה שאין סיכוי שהם יתגייסו, ולכן אין טעם בכפיית גיוס – היא טענת סרק. משום שראינו כבר שברגע שירדו ההקצבות החודשיות – הייתה עלייה באחוז הפונים לעבודה. שר האוצר שהיה אמיץ לבצע את הצעדים הנחוצים היה בנימין נתניהו. הוא יכול לחזור ולהיות האיש ההוא, ששירת את האינטרסים הלאומיים. הבעיה היא שבעשור האחרון הוא בחר בדרך של כניעה ללא הפסקה שהלכה והחמירה את הפגיעה.
השר מאיר פרוש אמר בתגובה שהכרעת בג"ץ "מובילה בהכרח לשתי מדינות". זה מזכיר את הרעיון שעלה ב-2011, לפצל את בית-שמש לשתי ערים: חרדית וחילונית. אלי ישי, שהיה אז יו"ר ש"ס ושר הפנים, ביקש מיד מתומכי הרעיון "לרדת מהעץ". הוא גם הסביר: "ללא חילונים אין הכנסות, אין מסים, אין תעשייה". גם ראש עיריית אלעד אמר באותם ימים: "בעיר חרדית 80 אחוז מקבלים הנחות בארנונה, עירייה לא יכולה להתקיים כך". זה בעצם כל הסיפור. משפחה לא חרדית, אמר לי פרופ' יוג'ין קנדל, שכיהן בשנים 2015-2009 כראש המועצה הלאומית לכלכלה, שמשפחה לא חרדית משלמת 24 אלף שקל יותר ממה שהיא מקבלת מהמדינה. משפחה חרדית, לעומת זאת, משלמת 130 אלף שקל פחות. ככל שיש יותר משתמטים ופחות עובדים – מתקרב רגע הקריסה. והוא מתקרב.
יש מי שיטען שההחלטה צריכה להיות פוליטית. לא שיפוטית. יש מספיק טענות טובות נגד האקטיביזם השיפוטי. לא הפעם. משום שהחלטת בג"ץ היא כורח. היא מייצגת הן את רצון הרוב ואת האינטרס הלאומי. המצב שהלך והתפתח בעשורים האחרונים היה אקטיביזם פוליטי דורסני. הסדרי הפטור הפכו את ישראל למיעוטוקרטיה. המיעוט כפה את דעתו בכפייה. החלטת בג"ץ היא ניסיון להחזיר את ישראל למסלול של דמוקרטיה.
המצב המשפטי, נכון לעכשיו, לא מאפשר לפוקד, כהגדרתו בחוק, להמשיך במתן פטורים, ולא מאפשר למשרד האוצר להמשיך בתקצוב ישיבות המשתמטים. האם זה אומר שהחל מהימים הקרובים נראה אלפי אברכים בגיל גיוס מתייצבים בלשכות הגיוס? אין סיכוי. האם נראה גיוס המוני של שוטרים צבאיים שינסו לכפות את הגיוס? גם זה לא יקרה. כוחם של החרדים רב להם. על כל עשרה שוטרים הם יציבו אלף אברכים. ועל כל מאה שוטרים שינסו לכפות גיוס הם יציבו עשרת אלפים שימנעו אותו.
הדרך היחידה לשנות את המצב היא תקציבית וכלכלית. כאשר יהיה ברור שחגיגת שחיתות ההקצבות הסתיימה, כאשר ישיבות יהיו מול שוקת שבורה, כאשר אברכים בני 18 יראו שהאתנן החודשי לא הגיע לחשבון הבנק – יתחיל תהליך שינוי. שום דבר לא יקרה מהיום למחר. החיפזון מהשטן. עשרות שנים נבנה מנגנון ההשתמטות המושחת, האנטי-לאומי, האנטי-ציוני, האנטי-יהודי, תוך כדי הונאה שמדובר בהלכה יהודית ובמסורת יהודית. הגמילה מההתמכרות היא תהליך. לשם כך יש צורך בממשלה שמסוגלת להתמודד עם המשימה. אין ממשלה כזאת. יש ממשלה שרוצה להמשיך במצב הקודם. מולה ניצב בג"ץ. מולה ניצב הרוב. מולה ניצב הרחוב. וכולם אומרים לא עוד.
החלטת בג"ץ היא ציון דרך חשוב. אבל רק ציון דרך. המאבק עוד לפנינו. וזה יהיה אחד המאבקים הקשים והחשובים על עתידה של ישראל. במאבק הזה ישראל לא יכולה לאפשר לעצמה להפסיד.
הדרך היחידה לשנות את המצב היא כלכלית. כשיהיה ברור שחגיגת שחיתות ההקצבות הסתיימה, יתחיל השינוי