ניחום אבלים בעת מלחמה פוצע את הלב. אין דרך להביט בעיניהם של הורים, במבע פניו של תינוק בן שנה, ולא להרגיש שגוש של בטון תקוע בגרון.
כך קרה גם אמש, בעת שניחמתי את בני משפחת דרעי ביישוב עלי. שורה ארוכה של ח"כים ושרים שמעה מאבי המשפחה מילים חדות כתער: "אמרתי בהספד שהבן שלי היה חד ורך כאחד", ואז הדגיש: "גם אתם, הח"כים, צריכים להיות בעניין חוק הגיוס – חדים. בלי קומבינות, בלי יועצים. מי שלא מסוגל, שיפנה את מקומו לטובת חברים של סעדיה. הם כבר יודעים להיות חדים ובהירים".
יש סוגיות שהן לא פוליטיות. הן נוגעות לשאלות זהותיות עמוקות, בקיום, בחיים ובמוות. אני מצפה מח"כים מכל סיעות הבית לשתף פעולה בעניין חוק הגיוס. אסור שהחוק הזה יהיה של צד אחד במפה הפוליטית, אסור שהוא ישמש כלי לניגוח. אנא, היו ראויים לחיילי צה"ל, התעלו לגודל השעה, שתפו פעולה והביאו חוק גיוס המקובל על כל הסיעות הציוניות.
אומרים שהמלחמה פרצה גם בשל המחלוקת הפנימית, בשל פרימת היחד הישראלי. עם פרסום הכרעת בג"ץ, שמעתי שר מאחת המפלגות החרדיות מכריז שתוצאת פסק הדין תוביל להקמתן של שתי מדינות. רק לפני תשעה חודשים האשימו, ובצדק, את מי שהטיפו להפרדה בין מדינת תל-אביב לשאר ישראל, כי הם מחרחרים ריב ומגדילים את שנאת החינם. והנה, פתאום, ההצעה חוזרת, הפעם מפיו של שר בממשלת ישראל, בשעה שילדינו לוחמים בחזית. תמהתי.
האם לא למדנו כלום מהמלחמה הנוראית שעדיין מתחוללת? ומי בדיוק יגן על אזרחי המדינה האחרת?
את החוק צריך לחוקק עכשיו, לא למרוח עד מושב החורף, לא לכדרר עד הפעם הבאה. סוגיית הגיוס היא חומר נפיץ כבר עשרות שנים והגיעה העת, עכשיו יותר מאי פעם, להפסיק לדחות ולהתחיל לעשות. ניתן וצריך להעמיד את החוק כאבן יסוד בברית ישראלית מתחדשת. אולי חוק הגיוס יכול לשמש כקומה הראשונה של מלאכת השיקום הלאומי.
נחוקק אותו ביחד, בהגינות, מתוך כבוד והכרה בצרכים הדתיים, מתוך התחשבות בלומדי תורה.
נכיל אותו על כולם: דתיים, חילוניים וחרדים; יהודים וערבים.
חברי הכנסת, שבו עד שיצא עשן לבן. אל תחפשו קומבינות, אל תעוותו את המציאות על חשבון ילדינו.
חוקקו חוק גיוס שיסייע לכולנו לחוש בערבות הדדית, שיבהיר שכולנו אחראים, ביחד, לביטחון המדינה.
אל תשרתו אינטרסים צרים, לא של קואליציה ולא של אופוזיציה.
קול דמי אחינו זועקים מן האדמה: חוקקו, ביחד.
השר לשעבר שי פירון הוא נשיא תנועת פנימה
