כשמלאו לרחלה וייס 50, היא החליטה לעשות את מה שאף אחד מלבדה לא האמין שתעשה – להפוך לסטנדאפיסטית. "החלום הזה בער בי כבר הרבה זמן", היא אומרת. "הייתי גם חזקה בלספר סיפורים ובדיחות. החלטתי למצוא כותב מקצועי שילמד אותי את מה שאני צריכה לדעת וגם יעזור לי לכתוב חומרים".
1 צפייה בגלריה
("בגילנו לא חסר על מה לצחוק". מימין: רחלה וייס, ליאורה סיקלאי ומירי בלומנפלד | צילום: Edward Shtern , MStudio Group)
על הבמות בהן וייס הופיעה עם החומרים שלה היא פגשה עוד שתי נשים, שגם הן נשקו לעשור השישי שלהן - ליאורה סיקלאי ומירי בלומנפלד - ושגם להן דיגדג פתאום להצחיק ולצחוק גם על עצמן, והחליטה לחבור אליהן. כך הגיעה לעולם שלישיית פוש-אפ.
סיקלאי, תושבת כפר יונה, עבדה במשך שנים כיד ימינו של גזבר המועצה המקומית קדימה-צורן וב-15 השנים האחרונות מלמדת משחק, כשבמקביל פתחה תיאטרון ילדים. בגיל 50 החליטה לסגור אותו וללכת בעקבות החלום האמיתי – הסטנד-אפ. בלומנפלד עבדה כעורכת בעיתונות המקומית באזור השרון, עד שהחליטה למנף את יכולת הכתיבה שלה לטובת הקריירה החדשה.
הרבה אנשים בטח מתפלאים שהתחלתן להופיע בסביבות גיל 50 במקום לגדל את הנכדים.
"חלק אומרים 'איזה אומץ יש לכן', וחלק בטח חושבים שהשתגענו, ואפשר להבין אותם", אומרת סיקלאי.
"זה נשמע כמו בדיחה טובה", צוחקת וייס, "אבל אנחנו ההוכחה שלחלומות באמת אין גיל. אני מרגישה שאני רק מחממת מנועים ושזאת רק ההתחלה".
איך אספתן חומרים?
"החיים זימנו לנו מספיק חומרים", אומרת בלומנפלד. "חוץ מזה, בגילנו, לא חסר על מה לצחוק".
סיקלאי: "איך הבעל שלי אומר, 'כל עוד את מרוויחה כסף, את יכולה לצחוק עליי כמה שאת רוצה'".
מה הילדים שלכן אומרים על המהפך הזה?
וייס: "בהתחלה הם דיברו ביניהם, 'מה זה הג'וק החדש של אמא? זה בטח יעבור לה'. אחר כך הם אמרו, 'בוא'נה היא ממש רצינית, יותר רצינית ממערכת היחסים עם אבא'".
מחריימה לרגל קרושה
אנחנו נפגשים בבית של בלומנפלד, כמה שעות לפני עוד הופעה שלהן, וגם שם הן מרימות פאנצ'ים זו לזו. יש בביוגרפיה שלהן מספיק חומרים כדי לצחוק עליהם, בטח ממרחק השנים, כשהדי הימים הקשים שככו.
וייס, גרושה פעמיים, אמא לשניים וסבתא לשניים, נולדה בארצות-הברית למשפחה חרדית ועלתה לישראל בגיל שמונה. "האחים שלי למדו בתלמוד תורה ואני למדתי בבית ספר לבנות עד כיתה ט', אז העבירו אותי לבית ספר חילוני", היא מספרת. "היה לי מאוד קשה בהתחלה. הייתי שקופה, חסרת ביטחון עצמי. אני בספק אם אנשים משם יזכרו אותי.
"מיד אחרי שסיימתי צבא התחתנתי עם האהבה הראשונה שלי. אחרי החתונה התברר שהוא הרבה יותר פרימיטיבי ממה שחשבתי. כשרציתי לצאת מהבית, הייתי צריכה לדווח לו. התקוממתי ותוך כדי ההתקוממות הוא אמר, 'אולי נעשה ילדים'. למזלי, לא הצלחתי להיכנס להיריון. הייתי בת 24 כשהתגרשנו. חזרתי לגור עם ההורים אחרי שהייתי שנים עם משפחה מרוקאית. לחזור פתאום ממופלטות, מטבוחה וחריימה לרגל קרושה היה קצת קשוח. ואז הכרתי את בעל מספר 2. הפעם התחתנתי עם אשכנזי".
ממה התפרנסת אז?
"החלפתי מקומות עבודה בקצב שאישה מחליפה לק. שנה אחרי הגירושים מהבעל הראשון מצאתי את עצמי נשואה ובהיריון בחודש חמישי. אחרי שני ילדים החלטנו להתגרש. בשלב מסוים הגעתי כמעט עד לפת לחם, ונעזרתי בעמותת פתחון לב".
מאז החלטת לא להתחתן יותר?
"לפני תשע שנים חברה אמרה לי 'יש לי מישהו מהמם להכיר לך'. אמרתי לה 'אם הוא כל כך מהמם, למה את לא הולכת איתו?' 'הוא פחות הטעם שלי', היא אמרה. היא הראתה לי תמונה שלו וחשכו עיניי. חננה עם משקפיים. אמרתי לה, 'את עושה צחוק? את לא רואה איך הוא נראה? גניחט גמור. הוא בטח רואה חשבון', מפה לשם אנחנו סיפור אהבה גדול כבר שמונה שנים. הוא איש מדהים, אדם שנון, שעוזר לי לכתוב פאנצ'ים, והוא מפעל הפיס של החיים שלי. יש לו חמישה ילדים משתי נשים, ולי יש שניים. ביחד יש לנו מתנ"ס".
סיקלאי (56), אמא לשלושה ילדים וסבתא, הייתה ילדת חוץ בקיבוץ עין החורש מגיל 12. "החלטתי בגיל צעיר מאוד שאני לא רוצה לגור בבית", היא אומרת. "ילדים הציקו לי, וחשבתי שאולי אם אעבור מקום זה ישתפר. ההורים שלי זרמו איתי. גדלתי עם ילדי הקיבוץ, אבל כמו שאומרים, נפלתי חזק. הייתה לי שם ילדות מאוד קשה. חטפתי מכות, פיזית ומנטלית, עד גיל 18, אבל סגרתי מעגל איתם כשאחת הבנות יצרה איתי קשר בפייסבוק אחרי שנים. המפגש בינינו היה מאוד מרגש. אמרתי לה, 'רק תגידי לי מה בדיוק היה שם, כי עברתי טיפולים כדי להתאושש מזה. האם מה שאני זוכרת קרה?' והיא אמרה לי, 'זה היה הרבה יותר גרוע. את מייפה את המציאות'".
למה התעללו בך?
"שם התוודעתי לגזענות. שם הבנתי שאני 'שחורה'. אחר כך גם סולקתי מהקיבוץ, אחרי שהאשימו אותי בשימוש בסמים. בסוף התחתנתי עם קיבוצניק, אשכנזי, שעשה לי תיקון נפלא ביחס שלי לקיבוץ".
בלומנפלד, רווקה שמסרבת לומר בת כמה היא ("אני בת 50 פלוס, וזה לא הפלוס היחיד שלי") הייתה במשך 26 שנה עורכת ברשת עיתונים מקומית. בשנים האחרונות שלה כעורכת החלה להופיע כסטנדאפיסטית על במות פתוחות, עד שלאט-לאט צברה חומרים למופע. קצת לפני הקורונה כתבה מחזה סאטירי בשם "המרכיב הסודי" שעלה בתיאטרון קרוב, והעלתה מופע סטנד-אפ ביידיש.
למה את לא מגלה בת כמה את? סטנדאפיסטים הרי צוחקים על הכל, בטח על הגיל שלהם.
"בגלל גילנות. שופטים אנשים רק בגלל הגיל שלהם, ובא לי שישפטו אותי בזכות השווי שלי. אני כן מתייחסת לעניין הגיל. רואים גם שאני לא בת 20. אני ממש לא מעגלת פינות. אני מספרת על זה שרציתי להיות עיתונאית שחושפת שחיתויות, אחת כמו אדווה דדון, שרודפת אחרי נוכלים. אבל מה הבעיה עם אדווה דדון? שהיא נראית כמו פייה ויש לה קול של מישהי מסרט מצויר. אין לה קול של אחת שבאה לנוכל והוא יפחד ממנה. אני בטח לא נראית כמו פייה, כך שלא הייתי יכולה להיות אדווה דדון".
אתן מדברות גם על פוליטיקה?
וייס: "אנחנו מדברות על דברים חברתיים, לא על פוליטיקה. בטח לא פוליטיקה הארד קור, לא ביבי ולא בן גביר, כי אלו דברים נפיצים".
סיקלאי: "אם נדבר בעד ביבי או נגד ביבי זה תמיד יעורר תגובות ברמות קשות. גם ככה המצב בארץ קשה. אנחנו לא ליאור שליין. אנחנו שלוש נשים בנות 50 פלוס שבאות לשמח ולהצחיק".
בלומנפלד: "אנחנו מדברות על החיים שלנו, וזה לא פחות חשוב. מה שמשותף לכל הסטנדאפיסטים הוא שלכולנו יש פצע - מדמם פחות, מדמם יותר - והסטנד-אפ מאפשר לנו לגעת בפצעים, ודרכו ליצור איזושהי תרפיה לנו ולקהל. כשאנחנו מדברות על דימוי גוף, זה משהו שנשים יכולות להזדהות איתו. אם מישהי מדברת על זוגיות או בעיות בזוגיות, אפשר להזדהות עם זה. הפוליטיקה לא תמיד יוצרת הזדהות, אלא מחלוקות. גם ככה העם שלנו מפולג".
אילו פצעים יש לכן?
בלומנפלד: "אני מדברת על דימוי גוף. אני מספרת שהייתי בסדנת הרזיה שנקראת 'לרזות מהראש'. אמרתי למנחה, 'אני לא צריכה לרזות מהראש, אני צריכה לרזות מהתחת'. הוא אמר לי, 'את צריכה להקשיב לגופך'. אז הקשבתי לגופי ושמעתי בורקס".
הופעה באמצע הכביסה
בחודשים הראשונים מאז 7 באוקטובר הן התקשו לחזור להופיע. "לא צחקנו שלושה חודשים. לקח לנו די הרבה זמן להתאושש מהמכה הזאת", אומרת וייס. "התחלנו לחזור להופיע כי ראינו את הצמא והרעב לצאת לשעה מהדיכאון מהמצב".
בלומנפלד: "הופענו הרבה במלונות כדי לשמח אנשים. באחת ההופעות באה אישה בת 80 פלוס ואמרה 'כל הזמן אני בוכה, ואתן העליתן פעם ראשונה חיוך על הפנים שלי'. הופעתי בפני מפונים בחדר הכביסה, כשאני עושה את הסטנד-אפ ומאחוריי מכונת הכביסה פועלת. זה היה במלון בתל-אביב, ומישהי צעקה באמצע הסטנד-אפ 'מתי זה נגמר?' שאלתי אותה 'מה נגמר, הסטנד-אפ?' והיא אמרה 'לא, תוכנית הסחיטה של מכונת הכביסה'".
וייס: "הבן שלי היה בעזה ארבעה חודשים. אתה רואה אותי ג'דאית, עוברת דרך קירות, מחזיקה מעצמי בן אדם חזק, אבל בזמן השהות שלו שם אי-אפשר היה לדבר איתי. אני זוכרת שכשהוא היה בסדיר, באחד המבצעים, שכבתי בלילה במיטה ואני נשבעת ששמעתי צעדים שעולים במדרגות כדי להודיע לי. החרדה והפחדים כל כך גדולים".
עד מתי תמשיכו לעשות סטנד-אפ?
"אני שמחה שבחרתי בעיסוק שאני יכולה לעסוק בו עוד שנים", אומרת וייס. "באים אליי אנשים ואומרים 'ראיתי אותך בהופעה לפני עשר שנים וכל כך השתפרת'".
סיקלאי: "מה שקורה לנו הוא מסר מאוד חשוב לנשים בגילנו, אבל לא רק לבנות 50 פלוס. המסר שלי הוא לא לשבת בבית".
בלומנפלד: "אני מאמינה שנמשיך יחד בהרכב שלנו. זו יכולה להיות הגרסה הנשית לשלישיית מה קשור". •
