חוף צוקי ים
המצולם: ניסן אילגין (47), מעמק חפר, מוזיקאי, טכנאי תאורה וסאונד, ומעביר סדנאות תיפוף בשם "דום תק דום"
מדיטציה. "זה החוף הביתי שלי, אני גר 15 דקות מכאן. כל פעם שאני פנוי בשעות השקיעה אני מגיע לכאן כדי לשחות ולעשות 'מדיטציית ניגון'. אני אוהב לנגן על כל מיני כלים, בעיקר גיטרה, יוקלילי, עוּד ולפעמים קצת קלרינט, אבל אחרי הרבה שנים גיליתי שהכלי האמיתי הוא הקול שלי. הטבע נותן לי השראה לנגן, בייחוד בחוף בשעות האלו.
גלישה. "החיבור שלי לים מגיל צעיר מאוד. גדלתי ברמלה וההורים היו לוקחים אותי לחוף פרישמן בתל-אביב. שם התחלתי לגלוש על הבטן, וכשגדלתי קצת, התקדמתי ל"בוגי בורד". אחרי הצבא טסתי לאמריקה ועבדתי שם בהובלות כדי לחסוך כסף לטיול ארוך בדרום ובמרכז אמריקה. כשהגעתי בסוף לקוסטה-ריקה למדתי לגלוש לראשונה על גלשן אמיתי, וזאת הייתה החוויה הכי מדהימה שחוויתי בחיי. נתקעתי בקוסטה-ריקה שנה בזכות הגלישה. מאז אני מחובר לים".
תאונה. "ב-2000 חזרתי לארץ וגרתי במרכז תל-אביב. עברתי תאונת דרכים עם הטוסטוס אבל אלוהים היה איתי ויצאתי מזה עם תפרים ביד ובכתף. זה שינה לי את הגישה לחיים, ובאותו היום הבנתי שאני רוצה ללכת אחרי הלב – לכתוב שירים ולנגן בגיטרה. בעקבות התאונה כתבתי את השיר הראשון, “האיש עם הטוסטוס” (SuNofZioN – Tus Tus ביוטיוב, י"ב). משהו במשברים ובטראומות מניע בי יצירה".
אוסטרליה. "ב-2006 נסעתי לאוסטרליה בעקבות הגלים ונשארתי כמעט שמונה שנים. למדתי שם מוזיקה בצורה מסודרת בקונסרבטוריון. גרתי בביירון ביי, בחוף הזהב, והתחברתי מאוד לאווירה, לאנשים ולהרגשה של חופש. היה מדהים להיות במקום בלי פוליטיקה ומאבקים, אני לא בנוי לדרמות. פעם בשנה מישהו ננגס מכריש, ולפעמים יש שריפה – אלו הצרות הכי גדולות שם. אני אוהב את הטבע והמוזיקה והחיים הפשוטים. הייתי מופיע שם עם גיטרה חשמלית בברים מקומיים ובעיקר ברחוב, אבל אחרי שמונה שנים הרגשתי געגוע עז לארץ, לאוכל, לתרבות ולמשפחה. גם רציתי להביע את עצמי בשירים שלי בשפת האם".
אלוהים. "כשחזרתי עשיתי שתי הופעות קטנות בתל-אביב והקלטתי אותן. לא אהבתי את מה ששמעתי, נשמע לא מספיק מקצועי. הרגשתי שזה גדול עליי והפסקתי להופיע, פשוט המשכתי לנגן בפורומים אישיים. בינתיים למדתי הרבה על עולם הסאונד וההפקה. בתקופת הקורונה חזרתי להפיק ולכתוב שירים ושיחררתי את השיר השני בחיי, 'הים עולה', אחרי שחבר טוב שלי נהרג בתאונת דרכים בסוף 2020. עבדתי על שיר לזכרו באובססיה חצי שנה באולפן הביתי שלי. 7 באוקטובר גרם לעוד שירים לצאת ממני. אני חושב שהפחד שנוצר בי קירב אותי לאלוהים, והתחלתי להבין מהו בשבילי. בעיניי אלוהים מייצג את האור שביקום וכל עוד הוא חי בתודעתנו, אנחנו מוארים וגם מוערים, רק שהדרך שלו לכוון אותנו יכולה לעיתים להיות מאוד חשוכה וכואבת. אלה הדברים שהתחדדו בי פתאום והרגשתי צורך להביע את זה בשירים. בקרוב אני הולך לשחרר שני שירים ברוח התקופה, את 'אור גדול איתנו' ו'עוד השחר יאיר'".
7 באוקטובר. "כשפרצה המלחמה הייתי בחופשה באזור אילת ונשארתי שם חודש כדי לעזור למפונים שהגיעו. הסתובבתי בבתי המלון, מחפש אנשים שהיו זקוקים לקצת אור והייתי מנגן ושר להם. אחר כך מצאתי את עצמי מתנדב במתחמי המרפא שהקימו לטובת נפגעי הנובה בחוות רונית, בתחום של ה"sound healing" (תרפיה בצלילים, י"ב). נסעתי גם כמה פעמים לנגן לחיילים ולפצועים בבתי חולים וזה ממש מילא אותי וחיזק בי תחושה של אחדות וקִרבה לעם שלנו. הרגשתי שכל ישראל היא שבט אחד מאוחד, ובתוך כל הכאוס, אני מרגיש שהשליחות שלי בגלגול הזה היא במוזיקה. היום אני מרגיש בשל לצאת קצת לאור. אני מנסה לקבל את עצמי כאדם שהייעוד שלו זה מוזיקה ולשחרר כמה שיותר מהתוכן שלי לעולם".
