בעומדי בפקק שגרתי בדרך לרדיו, נגלה מולי מחזה מבעית. לפניי נסע רכב עם שלט גדול שעליו הודפס: "מליציות קפלן משת"פים של חמאס". באותו רגע כמעט ולא נשמתי. לא עוד "פושעי אוסלו לדין" אלא איום ממשי עליי.
הרי מי הולך לקפלן? אני. והאדם היושב ברכב התאמץ ושם לא סטיקר רגיל, אלא שלט ענק נגדי. בתוך המאבק הפנימי נוצר עיוות: בעוד יש מי שנלחמים בממשלה ובשופרותיה, יש כאלה שמאשימים אזרחים. כן, זו המטרה. ליצור מצב שבו לא נוכל לדבר אחד עם השני, הפרד ומשול ברמה הגבוהה ביותר.
יותם זמרי מערוץ 14 (גילוי נאות: עבדתי איתו בתאגיד ואני מחבבת אותו) נוהג לומר: "הם אומרים שהם נגדי, אבל בעצם הם נגדכם". המשפט ברור. כל ביקורת או סלידה מהממשלה, כעס או הבעת כאב, מקורם לא בביצוע של הממשלה והעומדים בראשה. לא ולא, זו בסך הכל סלידה עמוקה מכם, יעני המצביעים של הממשלה. הביקורת היא לא כלפי מירי רגב, סמוטריץ', בן גביר או ביבי. היא עליכם (כך הם טוענים). זה עיוות מטורף שנוצר רק על מנת ליצר הפרדה בינינו.
הסמיכות הלשונית היא הפרד ומשול, לא חלילה אחד ומשול. אי-אפשר למשול אם נהיה חלילה מאוחדים. יחד ננצח? לפעמים מרוב שלוחצים על משהו הוא מאבד את המשמעות. כמו אנשים שמתחילים משפט ב"זה לא בקטע של אגו" ולמעשה הם רק בקטע של אגו. הניסיון לומר "יחד ננצח" ובד בבד להוציא דיבתם של אנשים טובים בארץ הזו רק כי הם מתנגדים לממשלה, הוא תמצית כל מה שקורה פה. כשמדברים ככה, התוצאה היא דשדוש. גוף שרב עם עצמו לא יכול להתקדם.
השלט ההוא ברכב ההוא שיתק אותי, זה היה משהו שיצא מתוך הטלוויזיה והרשתות והפך למוחשי. אני למעשה סייענית של חמאס בעיני האדם שנהג באוטו. ומה עושים לשיטתו לאותם "סייענים"? אני חושבת מה חשב לעצמו האיש ששם את השלט על הרכב. האם ידע שאנשים הנוסעים מאחוריו בכביש הם אותם מפגינים שהולכים מדי שבת לכיכר החטופים ולקפלן? האם הוא יודע עליי? ואם היה יודע, האם היה עוצר את רכבו?
אני מאחוריו בפקק וזה כל מה שעובר לי בראש. הלב שלי נמס בתוך הגוף, והיד שלי קפוצה על ההגה. אני כבר מדמיינת סרטון שרץ ברשת, מדווח על הכאתי. למה הייתי מש"קית חינוך, הייתי צריכה להיות מדריכת קרב מגע. אני רוצה לבכות פתאום, כי אני מבינה עד כמה הצליחה מכונת הרעל. עד כמה המפגין הראשון שיירצח כבר בדלת.
