"חייב להיות איזשהו תהליך של דה-רדיקליזציה שיתחיל בבתי הספר ובמסגדים", אמר נתניהו בראיון ל"פאנצ'בול ניוז" בשישי שעבר, בתשובה לשאלה על "היום שאחרי" ברצועה. הרעיון הזה ממשיך להסתובב מאז אושר בקבינט בפברואר מסמך "היום שאחרי חמאס", והוא משקף, כמו במקרים רבים במלחמה הזאת, פערים בחשיבה האסטרטגית בישראל.
מצד אחד, העיסוק בדה-רדיקליזציה חשוב ומבטא את ההבנה שמתקפת 7 באוקטובר לא הייתה רק פעולה של מיעוט קיצוני השולט בכוח, אלא המחשה לעוינות העמוקה כלפי ישראל שרווחת ברוב החברה הפלסטינית. מצד שני, מדובר בדיון על עורו של הדוב שטרם ניצוד. לקראת תום חודש התשיעי למלחמה, חמאס הוא עדיין הכוח הדומיננטי בעזה, ולא יתיר לחלופה כלשהי להתפתח במקומו, בטח שלא לקדם יוזמות שיפגעו ביכולתו להנדס את תודעת האוכלוסייה בעזה.
חמאס, חשוב להפנים, הוא לא תאונת דרכים היסטורית שנוצרה בגלל היעדר מו"מ מדיני. הארגון נולד מתוך מגמות יסוד במערכת הפלסטינית וזוכה לתמיכה רחבה, בניגוד לדאעש, למשל, שכפה עצמו בכוח על החברות המקומיות שעליהן שלט. סקרי דעת קהל שמתפרסמים בעזה ובגדה מתחילת המלחמה מבטאים זאת בצורה חדה: תמיכה גורפת במתקפת 7 באוקטובר ובחמאס, צידוד בהמשך שליטת הארגון בעזה, והכחשת פשעי המלחמה שבוצעו. ההתכה בין חמאס לציבור מומחשת מכל דירת מגורים, בית ספר, בית חולים או מסגד שחיילי צה"ל נכנסים אליהם ברצועה ומגלים שלצד ייעודם האזרחי הם משרתים את "פרויקט הג'יהאד", לרוב תוך תמיכה או שיתוף פעולה מצד האוכלוסייה.
2 צפייה בגלריה
לימוד פיזיקה בעזרת רוגטקות על צה"ל, מתוך ספר פלסטיני לכיתה ח'. גם האיחוד האירופי קישר בין התכנים לטבח | צילומים: impact-se
כדי להוכיח שהדה-רדיקליזציה של הפלסטינים אפשרית, קובעי מדיניות וחוקרים, מציגים כדוגמה את גרמניה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה. אבל ההשוואה ממחישה דווקא את השוני. "בשתי המדינות שהובסו, ובפרט בגרמניה, התקיימו מדינות לאום, מערכות דמוקרטיות ונורמות שלטוניות לפני המלחמה, שהיו בסיס ליצירת מציאות חדשה. מיותר לציין שהדבר לא קיים עד כה בקרב הפלסטינים", מסביר פרופ' שלמה בן-עמי, לשעבר שר החוץ.
בנוסף, החברות בגרמניה, ובמידה פחותה ביפן, ערכו חשבון נפש קולקטיבי, הודו בפשעי העבר ושאפו לכפר עליהם. בעולם המוסלמי והערבי תופעות כאלה לא קיימות. בניגוד למערב שמתנצל על פשעים מלפני מאות שנים, למשל העבדות ודיכוי עמים ילידים כמו האינדיאנים בארה"ב והאבוריג'ינים באוסטרליה, הטורקים מעולם לא הודו ברצח העם שביצעו בארמנים, ובמעשי הטבח ביוונים ובכורדים, הפלנגות המארוניות לא הכו על חטא אירועי סברה ושתילה ב-1982, וכמובן גם לא אסד על טבח מאות אלפי הסורים והמשטר האיראני על דיכוי עמו שלו.
הדוגמה המתאימה בנוגע לדה-רדיקליזציה בקרב הפלסטינים צריכה להיות הניסיון האמריקאי המר בעיראק ובאפגניסטן, שיועדו להיות מקפצה להקמת מזרח תיכון מתקדם, יציב ודמוקרטי. אירוני שמעצבי המדיניות האמריקאית שקידמו את הניסיונות הכושלים הסתמכו גם הם על תקדימי גרמניה ויפן, בלי להתעמק בשוני התרבותי של ישויות חסרות מסורת דמוקרטית, רוויות שנאות פנימיות ועוינות כלפי כוחות מערביים, במיוחד כאלה שמנסים לשנות בכוח את "המוחות והלבבות".
דיוויד מקובסקי, מנהל פרויקט יחסי ישראל והערבים ב"מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון" ששימש יועץ בכיר למזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, מחדד את ההבדל. "צריך להיזהר משימוש באנלוגיות היסטוריות. גרמניה ויפן חשו תבוסה מוחלטת, ומנהיגיהן לאחר המלחמה - אדנאואר והקיסר הירוהיטו - ביקשו להיות חלק מהעולם המערבי שניצח אותן. זה לא קיים אצל הפלסטינים. אבל אולי אפשר לקדם את היעד באמצעות התקרבות של ההנהגה הפלסטינית למדינות ערב המתונות שמניעות דה-רדיקליזציה במערכות החינוך והדת שלהן, במיוחד מדינות המפרץ. במקביל, גם ישראל חייבת להבין שלא ניתן לקדם דה-רדיקליזציה בלי עשייה מדינית, ובטח שלא אם יתרחש סיפוח שטחים בגדה".
הפלסטינים כצפוי הודפים את הדיון בדה-רדיקליזציה. סאמר סנג'לאווי, מראשי מחנה דחלאן, שמפגין באופן קבוע קול חריג ואמיץ, מייצג עמדה ייחודית גם בנושא הזה. "כל צד בסכסוך מחנך את צעיריו לראות בצד השני אויב. יש לי ביקורת חריפה כלפי מערכת החינוך הפלסטינית, שיש בה הסתה חריפה. גם במערכת הישראלית קיימות בעיות, אבל אצלנו הן עמוקות יותר. הדה-רדיקליזציה צריכה להיות אינטרס גדול יותר של הפלסטינים מאשר של הישראלים והיא חייבת לנבוע מבפנים, רק שעד עכשיו אין מנהיג שיוביל את התהליך. בכל מקרה, ברור שכל מאמץ ישראלי לשינוי תודעת הפלסטינים ייתפס ככפייה ונידון לכישלון".
ספרי הלימוד בבתי הספר הפלסטיניים שבאמצעותם מעוצבת תודעת הדור הצעיר ממחישים כמה קשה ורחוק מימוש הדה-רדיקליזציה, ולא רק בהקשר של חמאס, אלא גם בזה של הרשות. את שורשי 7 באוקטובר ניתן במידה רבה למצוא בתוכני הספרים, בפרט בדה-הומניזציה של הישראלים: "דיני הג'יהאד והשבייה כוללים הרג בכופרים עד שהם נחלשים ועד לקיחתם כאסירים", נלמד בספר חינוך איסלאמי לכיתות ט'.
"בתוכני הלימוד הפלסטיניים יש רגרסיה", מסביר אריק אגסי, סמנכ"ל מכון IMPACT-se המנתח ספרי לימוד בעולם. "בשנים האחרונות הרשות כתבה מחדש את ספרי הלימוד, והם קיצוניים יותר בהשוואה לעבר. כל האזכורים למו"מ ולשלום עם ישראל נמחקו, הוכנסה כמות גדולה של חומרים אנטישמיים, דמויות המייצגות אלימות וטרור מתוארות כמופת לחיקוי, ואפילו תחומי החשבון והמדעים ספוגים הסתה, למשל תרגילי חיבור וחיסור במספרי מחבלים מתאבדים". הפרלמנט האירופי נדרש אף הוא לעניין, ופירסם באפריל גינוי לתוכני מערכת החינוך הפלסטינית, תוך הצבעה על הקשר בין האנטישמיות ועידוד האלימות שבהם לטבח 7 באוקטובר.
השיח לגבי הדה-רדיקליזציה מחדד שלושה לקחים שישראל נדרשת להפיק מהמלחמה וטרם יושמו. הראשון - התמקדות ביעדים הדחופים, בראשם מיטוט חמאס, במקום כאלה שלא ניתן לממש כרגע. השני - הימנעות מסיסמאות קוסמות, כמו שילוב מדינות ערביות שניקו את תוכני הלימוד שלהן מסממנים קיצוניים. בפועל, ספק אם הן יסכימו לשמש קבלן בתחום החינוך בעזה, בוודאי כל עוד חמאס שולט באזור. והלקח השלישי - הצורך בהבנת עומק של תרבות הפלסטינים, שעדיפה על מודלים תיאורטיים או ניתוח תקדימים זרים.
וחשוב מכל: השינוי בתודעת הפלסטינים לא יתרחש ללא דחף פנימי. אם תתפתח מחאת המונים נגד חמאס, אם הארגון עצמו יפסיק לשמש מכתיב הסדר בעזה, אם יקומו היסטוריונים חדשים פלסטינים שיערערו על הנרטיבים המונוליתיים המתקרבנים, אם ישתנו תוכני הדרשות במסגדים, ההרצאות באוניברסיטאות והמסרים במדיה, אם תתבסס הנהגה פלסטינית שתעדיף את בניין המדינה ופיתוח החברה על פני סיסמאות השחרור והשיבה המלאים, ואם ישראל תפגין רצינות בקידום הכרעות בתחום הפלסטיני - אז תהיה הקרקע בשלה לדה-רדיקליזציה. אף אחד מהדברים לא נראה באופק, לפחות לא בשלב זה.
"גרמניה ויפן חשו תבוסה ורצו להיות חלק מהמערב שניצח אותן", אומר מקובסקי, יועצו לשעבר של קרי, "זה לא קיים אצל הפלסטינים. ישראל גם חייבת להבין שלא ניתן לקדם דה–רדיקליזציה בלי עשייה מדינית, ובטח שלא עם סיפוח"
