הרבנות והמינויים. אילו זכינו הייתה לנו רבנות ממלכתית רבת-השראה, כפי שחזה למשל הרב אברהם יצחק קוק וקיוו אנשי מדינה כמו ד"ר זרח ורהפטיג - כזו שפניה אל העם והיא מעורבת בדעת עם הבריות; גם מי שאינו מדקדק במצוות קלה כחמורה, לא כל שכן שומרי מצוות, יכול ליהנות משיעורים, מדברי מוסר. לא זכינו. לפעמים אתה חושש שבמקום כלשהו במסתרים יושבת ועדה ששליחותה היא להשניא את הדת ונושאי כליה הרבנים (ובמידה רבה גם הדיינים) על הציבור, לא רק החילוני אלא גם שומר המסורת והדתי. החרדים בחלקם הגדול ממילא בזים כבר לרבנות ולהכשריה, ומרבים בד"צים מעשירי קופות (אך לא בזים למשרות). הצעת החוק שהונחה - וטוב לה שהוסרה לעת הזאת - הייתה החלטה של ועדת ההשנאה. נלך ברחובה של עיר ונשאל אדם מן היישוב מהו יחסו לרבנות; לצערי הדעת נותנת, שתשובת רבים תהא בין עוינות לבין (במקרה הטוב) אדישות. לא אומר שאין רבנים שאפשר לשאת אליהם עיניים. יש ויש. אך הדימוי הכללי, ולא רק בגלל תקשורת עוינת, הוא קשה וירוד. החקיקה שביקשו לקדם, שמשמעותה הגדלת ההשפעה הפוליטית, המשך ה"דילים" לקרובים ומקורבים, נפוטיזם מתמיד, יכלה להיות עוד מסמר בארון קבורה שאדם כמוני, שחונך וחינך על כבוד לדת ולנושאיה, יכול רק לכאוב על קיומו.
על הקיצוניות הממאירה והשנאה. אפשר לתמוך בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון ולהסתייג מאוד מקבוצות קיצוניות, בין אלה הפוגעות בערבים על ידי “נערי גבעות”, מה שמנוגד קוטבית ליהדות, ובין אלה הקוראות להתיישבות מחודשת ברצועת עזה, כאילו היינו בבועה בינלאומית. ישנו מדרש ידוע על מי שיושב בספינה וקודח תחת מושבו. מעירים לו, והוא משיב שרק תחתיו הוא קודח. עונים לו “שהמים עולין ומציפים עלינו את הספינה”. נערי גבעות ותומכיהם הפוליטיים, מיישבי עזה - אנחנו באותה ספינה!
אבל כמובן בקיצוניות (ובשנאה) אין מונופול לימין קיצוני. האב השכול צבי זוסמן, אבי בן הי”ד, תיאר השבוע התנכלות לחובשי כיפה. נזכרתי במילות שירו של אלתרמן “אסקימו”, מ-1934: “מה קרה לה לארצנו, מי אותה כל כך שינה, כחומה גבוהה בינינו, מי הציב את השנאה? שנאתנו היא עיוורת, איש אחיו אינו מכיר, אל תשאל מה זאת אומרת, זאת יודעת כל העיר”.
הנגב והבדואים. יחסי המדינה עם אזרחיה הבדואים הם סאגה מתמשכת של מאמצי הסדרה, ועדות ודוחות, פסקי דין ובעיקר תסכול. פרופ' רות קרק, גיאוגרפית היסטורית ותיקה ועתירת פרסומים מן האוניברסיטה העברית בירושלים, חרשה תלמים רבים בתחום זה במשך מעל יובל. ספרה החדש והחשוב "הנגב והבדואים - נוודות, שטחי מחיה וסוגיית הקרקעות 1967-1800" הוא מעין סיכום קטלוגי של עבודתה ושל החיבורים הרבים האחרים בתחום, שפע ענק של חומר שתומצת היטב, ותזכורת כואבת על מצב עגום של פגיעה, גם אם האירו בו מעשי גבורה של בדואים ב-7 באוקטובר.
על הירידה. אנו קוראים דבר יום ביומו על ישראלים טובים, שמילאו חובותיהם לאומה על ידי שירות בצה”ל ועתה נקעה נפשם או סתם התעייפו ויצאו לרעות בשדות זרים. כשלעצמי איני יכול לשאת זאת. ודווקא לעת הזאת, בגבור האנטישמיות, נזכור כי אין לנו ארץ אחרת. כדי להיאבק בתופעה מדאיגה ומבישה זו עלינו לשאול עצמנו מה שורשי הרעה הגדולה הזאת. יש מן היורדים (ותמיד היו יורדים) שהם מותשים מסערות התקופה כאן ומחפשים רוגע. יש המבקשים עתיד כלכלי, ויש המצויים בחרדה קיומית (לא רק הם, למרבה הצער). ואל נכחד, התמונה הממשלית המוכרת לכולנו אינה מעודדת. אבל אולי העיקר - היחלשות הרוח הקבוצתית, שבלעדיה אין קיום לחברה. אף שאיני שוכח את הרוח הישראלית הנפלאה ביחידות צה”ל. כאן מקומו של החינוך, הן בבתי הספר שלנו, הן בתפוצות, פנים אל פנים או בזום. הכתובת על הקיר קוראת לפעולה מהירה, לפחות להציל חלק - ובעיקר את הילדים. נתחבר לנאמר בפרשת השבוע, “שלח”, ספר במדבר: “טובה הארץ מאוד מאוד”. ישיבתו של בן ראש הממשלה בניכר, כשהוא מאובטח בסכומים גדולים על ידי שב”כ, מתמיהה מאוד, גם אם נקווה שכוונתו לשוב.
