הן גדלו בבתים שבהם האמינו אמונה גדולה וכנה בשלום, דיברו שלום, עשו שלום - או לפחות ניסו לעשות שלום. וזה מה שהן הולכות לעשות בעוד שלושה ימים באירוע גדול שכותרתו "הגיע הזמן" - הגיע הזמן לעשות שלום.
5 צפייה בגלריה
(פונדק (מימין), אלמוג וסביר. "ברגע שמציגים קריאת כיוון ומגדלור ללכת אליו, דברים יכולים להשתנות ביום" | צילום: ריאן פרויס)
מדובר בשורה ארוכה של ארגונים - יהודיים וערביים, חילוניים ודתיים, מהפריפריה ומהמרכז - שחברו יחד כדי לקרוא לסיום המלחמה, להשבת החטופים, וכדי להתחיל לבנות את מה ששלושתן מגדירות "היום שאחרי סיום הסכסוך": הסכם שיבטיח לשני העמים חיים בטוחים במדינה עצמאית. "לעשות שלום", הן אומרות, ומצטטות מתוך הפרסומים שהופצו לקראת האירוע, "דווקא עכשיו, כשבוער וכואב, אחרי שנים ארוכות של פחד ואלימות, של מאבק, של כיבוש ושל טרור". ויש שיוסיפו: דווקא עכשיו, כשהשימוש במילה "שלום" פחת דרסטית בעקבות 7 אוקטובר, גם אצל כאלה שהגדירו עצמם קודם שמאלנים, ובהם תושבים רבים מהעוטף.
5 צפייה בגלריה
פרס חותם על הסכם אוסלו. "אנחנו לא יודעים מה היה קורה אם התהליך היה ממשיך" | צילום: אבי אוחיון, לע"מ
השלוש הן מיקה אלמוג, 48, נכדתו של שמעון פרס, אשת תקשורת ופעילת שלום, המנהלת האמנותית של אירוע "הגיע הזמן" שיתקיים ב-1 ביולי בהיכל מנורה בתל-אביב; מאי פונדק, 39, בתו של רון פונדק, משפטנית, המנכ"לית הישראלית של "ארץ לכולם - שתי מדינות, מולדת אחת", אחד הארגונים שחברו לאירוע. ומיה סביר, 51, בתו של אורי סביר, סופרת ופעילת שלום, חברה בוועדת ההיגוי של האירוע, מחברת "על הפיוס", המבוסס על עבודתה באפריקה. שלושתם - פרס, פונדק וסביר - כבר לא עימנו, וכעת היורשות שלהם, מילולית ואידיאולוגית, ממשיכות יחדיו את המורשת. "זה אירוע", אומרת סביר, "שבו ישתתפו למעלה מ-50 ארגונים משמעותיים שמבינים שיש כאן רגע מכונן שבצידו הזדמנות גדולה".
משמעותיים? חלק מהארגונים, סליחה על ההתקטננות, קטנים במיוחד.
סביר: "רוב הארגונים הם אכן משמעותיים, ביניהם 'נשים עושות שלום', 'עומדים ביחד', 'זזים - קהילה פועלת', 'הקרן החדשה לישראל', 'שתיל', 'שלום עכשיו', 'השמאל האמוני' ועוד. ויש גם ארגונים קטנים, שגם הם, אולי ביתר שאת, יודעים להתווכח על קוצו של יוד. וכולם מבינים שהגיע הזמן, שלא במקרה נבחר השם הזה".
פונדק: "אני חושבת שמה שמאחד את כולם זו השפה, שפה חדשה, שמנסה לספר סיפור אחר, להציג רעיון חדש של תקווה".
למה עכשיו?
אלמוג: "אני חושבת שהשבר הנוראי של 7 אוקטובר מחדד עבור רבות ורבים בישראל את ההבנה שחייבת להיעשות כאן בחירה ואם אנחנו לא נעשה בחירה באופן פעיל, תיעשה בחירה עבורנו וראינו לאן זה הביא אותנו".
איזו בחירה?
אלמוג: "איזה חיים אנחנו רוצות שיהיו כאן ואיך אנחנו רוצות שייראו".
וביתר פירוט, בין מה למה?
אלמוג: "בחירה בין מה שקורה כאן ב-30 השנים האחרונות, מאז רצח רבין. בין חברה שכביכול השלימה עם הרעיון השקרי, שהחיים על החרב הם כורח ושכך אנחנו ניאלץ לחיות לעולם. חברה שהשלימה עם השקר, שהסכסוך הישראלי-פלסטיני שונה מכל סכסוך אחר בעולם ושהוא בלתי פתיר, לחברה שמאמינה שזו יוהרה איומה להגיד על משהו שהוא בלתי פתיר. אנחנו חיות בעולם שבו חומת ברלין נפלה, ברית-המועצות התפרקה ובאירלנד הקתולית אפשר לעשות הפלות".
פונדק: "אני חושבת שישראל היום מובילה את עצמה לאבדון, שאנחנו נמצאים בנקודת זמן שהבחירה היא בין תקווה לעתיד בטוח, לחיים, לבין חורבן ולא במובן הפיוטי או כדימוי. בין צרפת לגרמניה, שהרגו וטבחו אחד את השני במשך 250 שנה, אין היום גבול. אבל אם היית אומרת לפני 80 שנה, שיש סיכוי שיום אחד יהיה איחוד אירופי או גבולות פתוחים בין המדינות, היו חושבים שהשתגעת".
אלמוג: "המשבר הוא משבר קיומי. 7 באוקטובר הוכיח, יותר מכל דבר אחר, כמה שכל הקונספציות של ניהול הסכסוך ושל צמצום הסכסוך הן האחראיות לתוצאה".
5 צפייה בגלריה
פונדק עם אביה. "מבחינתו השלום מעולם לא היה עניין של בחירה אלא תנאי לקיומנו" | צילום: אסף עברון
סביר: "הכל יושב על אשליית שליטה שאנחנו מטפחים במיינסטרים הישראלי כבר הרבה מאוד זמן. שאנחנו יכולים להעלים עין מהכיבוש, להעלים עין מהסכסוך ולחשוב שאנחנו נעשה שלום עם סעודיה ויהיה בסדר, הפלסטינים יישבו בשקט".
אנחנו בעיצומה של מלחמה בדרום, אש בצפון ועימותים קשים בשטחים. אז שוב, למה עכשיו?
סביר: "כי עכשיו אשליית השליטה הזאת התנפצה וזה דבר מאוד משמעותי. אני מזהה את זה בשיחות עם אנשים, מכל הסוגים והמגזרים. אז כן, יש אווירה של הליכה ימינה, של לאומנות ובוודאי של מיליטריזם, ועם זאת יש הבנה שאם אנחנו רוצים לדאוג לילדים שלנו, הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה להכיר בעובדה שיש סכסוך. שהפלסטינים לא הולכים לשום מקום, שאנחנו לא הולכים לשום מקום, ושעל כולנו לייצר ביחד עתיד אחר".
"נטשנו את הזירה"
"אני משוכנעת, ואנחנו רואות הוכחות לכך מדי יום, שיש בישראל ציבור מאוד רחב, מגוון ומשמעותי, שמבין את כל זה ולא בהכרח מוצא את עצמו בהפגנות ובדרכי ביטוי ציבוריות אחרות", גורסת אלמוג. "חלק מהמהלך של 'הגיע הזמן' זה לייצר פלטפורמה עבור האנשים האלה. זה אירוע שיהיה מפגן עוצמה של מחנה השלום כדי לאפשר לציבור הזה להיווכח שאנחנו לא לבד, שאנחנו לא מיעוט נרדף, שאנחנו מייצגות את רצונו של רוב העם בישראל, שבסופו של דבר רוצה לחיות כאן חיים נורמליים ולא מוכן להמשיך להקריב את ילדיו על מזבח רעיון שלא רק שאינו מייצג אותנו, לא רק שהוא לא בר-מימוש, הוא גם שקרי. הרעיון שהממשלה מוכרת לאנשים של 'ניצחון מוחלט'. הרי כל אדם שעבר את גיל 20 אמור להבין ששום דבר בחיים הוא לא מוחלט".
סביר: "חוץ מהמוות".
אלמוג: "חוץ מהמוות. אז כשמוכרים לך משהו שהוא מוחלט, מוכרים לך מוות ועושים לזה אידיאליזציה. אנחנו מתמודדות היום עם תהליך שהגיע לשיא ראשון ב-4 בנובמבר 1995, ולשיא שני כ-30 שנה מאוחר יותר, ב-7 באוקטובר".
איפה האנשים האלה, רוב העם שאתן מדברות עליו? אם מציצים במפה הפוליטית, מאז רצח רבין, אז מפלגת העבודה נעלמה, מרצ מקרטעת, קמו מפלגות מרכז לא ממש ברורות פוליטית ונתניהו ראש ממשלה כבר 16 שנים.
אלמוג: "את מתייחסת לשייכות הפוליטית?"
כן. אין לי דרך אחרת לבחון מה הציבור חושב. מה גם שהרעיון מאחורי "הגיע הזמן" הוא פוליטי.
אלמוג: "נכון, האירוע הזה הוא א-מפלגתי, אבל בהחלט פוליטי, והוא מכוון לציבור שלדעתי גם בסקרים וגם בכיסוי התקשורתי, הייצוג שלו לוקה בחסר ולא מראה תמונה מלאה. בשנת 2024, אנחנו אחרי 30 שנה שבהן כל הערכים המאוד ראויים, שעליהם מתבסס מחנה השלום והתקווה, נרמסו בצורה מכוונת, מודעת, מאוד משוכללת, מאוד ארסית, כדי להגיע למצב שבו המחנה הזה ירגיש שהערכים והעמדות שלו פשוט לא לגיטימיים. היום בישראל להגיד את המילה 'שלום' זה נחשב הזוי. אני מאמינה שאם האנשים יקבלו את הבמה המתאימה, את ההזדמנות להבין שהם לא לבד, זה יהיה סוג של יציאה מהארון. להתניע מהלך אחרי שההנהגה של מחנה השמאל - ואגב אני לא חושבת שרק השמאל שואף לשלום - הורידה ראש ולא נאבקה על מקומנו. אנחנו נטשנו את הזירה".
פונדק: "אלמוג דיברה על רמיסת התקווה כרעיון. היום יש רגע במציאות, גם הישראלית, גם הפלסטינית, גם המזרח-תיכונית וגם הבין-לאומית, של הכרה בזה שהסכסוך הזה חייב להסתיים".
אני בכל זאת חוזרת על השאלה. איפה נמצא הציבור שלדעתכן, אחרי 7 באוקטובר, הרעיון הזה ידבר אל ליבו? בקרב המשפחות של נרצחי בארי ונחל עוז וניר עוז? בקרב המשפחות של הנרצחות שהיו פעילות שלום? של המתנדבים שהסיעו עזתים חולים לתל השומר?
סביר: "יש הרבה ישראלים ששואלים: 'עם מי? עם מי אתם הולכים לעשות את השלום הזה?' ואני רוצה להגיד משהו על תודעת סכסוך. זאת עבודה מאוד קשה לצאת מהתודעה הזאת. זה דבר שמאפיין אנשים בכל העולם, כשהם חיים בתוך סכסוך. שבטוחים שהסכסוך שלהם בלתי פתיר. זה משהו שרק אחר כך, כשיוצאים מהמצב הזה ומסתכלים לאחור אומרים: באמת חשבנו ככה? וזה נכון לגבי כל הסכסוכים בעולם. לכולם יש את אותו מבנה, גם אם התכנים שונים. ועוד מרכיב מרכזי בתודעת הסכסוך זה מחיקת האחר. רוב הישראלים לא מכירים פלסטינים, אבל אנחנו עובדות על בסיס יום-יומי עם פלסטינים חפצי שלום, התומכים במשא ומתן כדי להגיע להסדר כולל וצודק".
עוגה שלא נכנסה לתנור
"בבית של הוריי", אומרת סביר, שאביה היה מיוזמי הסכם אוסלו, מנכ"ל משרד החוץ ומנכ"ל מרכז פרס לשלום והלך לעולמו לפני שנתיים, "השאלה מעולם לא הייתה אם יהיה שלום, אלא מתי יהיה שלום. התמזל מזלי והייתי עדה קרובה ומעורבת בתהליך אוסלו. הכרתי את האנשים, את הסוגיות שעמדו על הפרק ואת הקשיים שעליהם התגברו האנשים האלה, שבנוסף לשאר מעלותיהם ניחנו בתכונה שנעלמה אצל חלק גדול ממקבלי ההחלטות היום - שקוראים לה אחריות. אחריות לעתיד החיים במקום הזה. כל יום, כל חייו, אבא שלי שאל את עצמו מה עשיתי היום בשביל השלום? ואת השאלה הזאת אני לוקחת איתי.
"אני רוצה להזכיר", היא מוסיפה, "שנקודת ההתחלה של אוסלו הייתה ההכרה ההדדית של הצדדים אלה באלה, וקשה להפריז בחשיבותה של ההכרה ההדדית. כל מחקרי דעת הקהל, גם בקרב הישראלים וגם בקרב הפלסטינים, מראים את זה שוב ושוב: כשמציעים לפלסטינים את ההכרה של הישראלים, תמיכתם בהסכם עולה דרמטית. וכך גם כשמציעים לישראלים את הכרת הפלסטינים. כשיתחיל תהליך שלום, זאת תהיה הנקודה שממנה נצטרך להתחיל".
"מסבא שלי", אומרת אלמוג, נכדתו של פרס, "אני לוקחת את זה שהוא לא פחד להיות במיעוט ואת החוסן הנפשי. אני מאמינה שהחוסן הזה נשען על כך שהכוונות שלו היו טהורות. הוא באמת רצה את מה שטוב לישראל. לכן, גם ברגעים הכי קשים הוא לא נרתע. מעבר לזה אני לוקחת ממנו את העיקרון של חזון מתפתח. את גמישות המחשבה. הוא תמיד הקיף את עצמו בחבר'ה צעירים כדי שלא להתקבע. השקפת עולמו הייתה שילוב בין ראייה מפוכחת של המציאות ליכולת אדירה לדמיין אותה אחרת ולהבין מה הוא צריך ויכול לעשות כדי שהיא תהיה כזאת".
"אבא שלי", אומרת מאי פונדק, בתו של רון פונדק, גם הוא מיוזמי תהליך אוסלו ומי שניהל במשך שנים את מרכז פרס לשלום והלך לעולמו לפני עשור, "חשב שהקמתה של מדינת ישראל לא הושלמה כל עוד אין לנו שלום עם השכנים שלנו, כל עוד לא קמה מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. וכך, ברור לי, כמו שהיה ברור לו, שלא יהיה לנו ביטחון ולא תהיה ודאות בקיום שלנו פה בלי שלום. מבחינתו השלום מעולם לא היה עניין של בחירה אלא תנאי לקיומנו. ואת ההבנה הזו, את המחויבות שלו לאנושיות ולשוויון, אני לוקחת איתי לכל מקום שאליו אני הולכת, יחד עם האומץ לחלום ועם המחויבות לעשות כל מה שאני יכולה כדי להבטיח עתיד טוב יותר לילדים שלי. לילדים של כולנו. זה דורש איזון מתמיד בין חיבור לא מתפשר למציאות לבין אופטימיות ואמונה, ומה שלמדתי ממנו זה שאסור לנו לוותר על הדברים האלה".
בתודעה הציבורית הסכם אוסלו נתפס ככישלון, כמהלך שהוביל לפיגועים נוראיים, כשבסופו של דבר, במבצע חומת מגן, חזרה ישראל לכל הערים הפלסטיניות.
סביר: "אנחנו לא יודעים מה היה קורה אם התהליך היה ממשיך. בראייה היסטורית אפשר לומר שהמתנגדים לפשרה עשו כל מה שיכלו כדי לחבל בו. היו פיגועים מחרידים והיה גם הרצח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ורצח ראש הממשלה".
אלמוג: "מה שחשוב עכשיו זה לא רק מה שקדם לרצח רבין אלא מה שקרה ב-30 השנים האחרונות. לשפוט היום את הסכם אוסלו, אחרי רצח רבין, זה כמו לחוות דעה על בלילה של עוגה לפני שנכנסה לתנור".
ולדעתכן היום יש לכן דרך להתמודד עם אותם מתנגדים בשני הצדדים?
אלמוג: "כן מהדהד, בכך שאנחנו מאחדות את דורשי השלום באירוע ההזנקה ביד אליהו".
שאיך הוא ימנע פיגועים בעוד שנה?
אלמוג: "התשובה היא שקודם כל צריך להתחיל. יש ציבור אדיר שעוסק בזה ואנחנו אוספים מחדש את מחנה השלום והתקווה".
לקחים מצפון אירלנד
על האירוע ביום שני הקרוב הן עובדות מסביב לשעון. לא מוותרות לעצמן, לא מתפשרות על פחות מהמקסימום האפשרי. שותלות את הראיון הזה בין לבין, מונות רשימה ארוכה של מטלות שאמורות להבטיח שהאירוע הזה יהיה אכן יריית פתיחה למהלך שגם אם קשה עדיין לחזות לאן הוא יוביל - ברור שהוא חיוני, הכרחי, שאי-אפשר בלעדיו לבנות כאן עתיד נורמלי.
פונדק: "כששאלו אנשים בשנים 1973, 1974 או 1975 אם יכול להיות הסדר מדיני, שלא לדבר על שלום עם מצרים, התשובה הייתה באופן גורף לא. בדיוק כמו שזה קרה בצפון אירלנד. קולגה שלי שחזר משם עכשיו סיפר שעד ההסכם עצמו, ממש עד רגע החתימה, אנשים לא האמינו שהסכסוך ייפתר".
סביר: "כך גם בדרום אפריקה. חמש דקות לפני הנאום המכונן של דה קלרק, אף אחד לא צפה את זה וזה היה בעיצומו של העשור הכי מדמם של משטר האפרטהייד".
פונדק: "ולכן גם אם יעשו היום סקר עמדות בישראל, גם אם יגלו שרוב הציבור חושב שאין סיכוי, זה לא בהכרח מלמד שאכן זו המציאות".
מציאות הנסתרת מהעין הציבורית?
פונדק: "השאלה הנכונה היא האם אנחנו רוצים לחיות כאן או לא, ואיזה עתיד אנחנו מאחלים לילדים שלנו. בגין חתם על הסכם השלום ב-1979 לא כי הוא היה איש שמאל, אלא כי הבין שזה הדבר הנכון לעשות אם אנחנו רוצים לשרוד".
אלמוג: "הרגילו אותנו לחשוב שהקיצוניים שמנהלים עכשיו את השיח הציבורי מייצגים את הציבור, וזו טעות".
מה זה "הרגילו אותנו לחשוב"? אתן חושבות שיש כאן פתיים שלא יודעים לחשוב בכוחות עצמם?
אלמוג: "יש כאן מכונת רעל שהחלה עוד לפני רצח רבין ועדיין שולטת במדינה הזאת. ואם את מדברת על פתיים, את חושבת שאני באמת צריכה לשכנע את הקוראות והקוראים של העיתון, שעושים עליהם מניפולציה מטורפת? שאנחנו חיים כאן תחת אדם ששואף אך ורק להישרדות שלו?
"אני לרגע לא חושבת שהעם הוא פתי. אבל כשמפעילים עליו מכבש כזה, כשפותחים את הדלת ומכניסים לקודש הקודשים של החיים הציבוריים שלנו, אל כנסת ישראל, גורמים שפעם היו מוקצים מחמת מיאוס - אז יש בעיה. הצורך של ביבי לשרוד הביא אותו להקים כאן את הקואליציה היותר קיצונית שהייתה בתולדותינו, את הממשלה היותר מחרידה, שאינה מייצגת את הציבור בישראל".
או שכן, 64 מנדטים.
אלמוג: "אם בודקים את הסקרים בחודשים האחרונים אז הממשלה הנוכחית כבר לא מייצגת את העם. ומה שנכון לעשות עכשיו זה לנהל את המאבק כדי לשנות את השיח הציבורי. הבעיה היא שהתמונה שמציגה התקשורת הישראלית מעוותת ואינה משקפת את מה שבאמת קורה בחברה הישראלית".
הנה, סוף-סוף יש הסכמה על משהו בין השמאל לימין. ואיך אתן יודעות מה באמת קורה בחברה הישראלית?
אלמוג: "כי אני רואה מה קורה, איך במשך שנים מהדורות החדשות עוברות לדום כל פעם שראש הממשלה מקיים מסיבת עיתונאים ב-20:00. ואני מצפה מעורכי המהדורות האלה להגיד: לא, לא נעבור לדום. אנחנו נחליט בעצמנו מה ראוי להעביר".
סביר: "הבעיה היא שהתקשורת לקחה על עצמה לומר לציבור הישראלי מה להרגיש ולא לדווח על העובדות. יש כמובן יוצאים מהכלל, אבל בגדול הבעיה העיקרית שלא מדווחים לציבור מה עושים בשמנו במלחמה הזאת ולכן אנחנו מופתעים כל פעם מחדש מהתגובות בעולם. גם מי שמצדיק את המלחמה, צריך לדעת מה נעשה בשמו".
הראשונים שיעלו על הבמה באירוע, הן אומרות, יהיו בני משפחות ששילמו את המחיר הכבד ביותר ב-7 באוקטובר ומתנגדים בתוקף לרעיון של נקמה. יהיו שם יותם קיפניס מבארי, ששכל את שני הוריו ואחד מבני משפחתו עדיין חטוף בעזה; בשיר א-זיאדנה מרהט ששניים מבני משפחתו הוחזרו מהשבי ושניים עדיין שם; אילנה קמינקא מצור הדסה שבנה סג"ם ינאי נפל בבסיס זיקים; יעקב גודו מנען שבנו תום נרצח בכיסופים; ליאת אצילי מניר עוז, שנחטפה ושוחררה, ובעלה אביב נרצח. הם ואחרים שמאמינים, הן אומרות, גם אם צועקים עליהם שהם שמאלנים או בוגדים, בבשורה שהאירוע הזה מביא עימו.
לא להיתקע בנתונים
"בימי אוסלו הייתי בשנות ה-20 המוקדמות שלי", מספרת מיה סביר, "אחרי צבא, סטודנטית ומלצרית. באחת המשמרות, לפנות בוקר, אבא שלי נכנס למסעדה להגיד לי שלום. הוא הגיע ישר משדה התעופה אחרי סבב נוסף של שיחות חשאיות שהתנהלו בסופי שבוע וכך נשמרו בסוד. ידעתי שהשיחות היו אז בשלבים קריטיים. אבא התיישב ליד אחד השולחנות וכשניגשתי אליו שלף מהתיק את מסמך העקרונות של אוסלו, שעיקרו היה הכרה הדדית, חתום בראשי תיבות על ידי ראשי המשלחות.
"על ההסכם כתב אבו-עלא, ראש המשלחת הפלסטינית, ברכה בשבילי, 'אבא שלך ואני עושים את זה בשבילך ובשביל הבת שלי, בשביל העתיד שלכן'. אבא שלי כתב מילים דומות על העותק שאבו-עלא לקח איתו והראה לבתו. ההבנה הזאת, ששלום עושים בשביל הילדים והילדות, היא הבנה שאני לוקחת איתי בכל רגע ובכל מעשה שלי".
מאז, אני מזכירה להן, היו ניסיונות נוספים להגיע להסכם, שהובילו אהוד ברק, ואחריו אהוד אולמרט, בימיהם כראשי ממשלה. הניסיונות האלו נכשלו. מזכירה שהסקר האחרון שביצע ד"ר ח'ליל שקאקי, יו"ר המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים, שהתפרסם לפני כשבועיים, העלה כי שני שלישים מהפלסטינים, בעזה ובשטחים, תומכים במתקפת 7 באוקטובר; 90 אחוז מהנשאלים לא מאמינים שחמאס ביצע מעשי זוועה; שאם היו מתקיימות היום בחירות 40 אחוז מהנשאלים היו תומכים בחמאס, רק 20 אחוזים בפתח. שחלה ירידה בתמיכה בפתרון שתי מדינות לשני עמים. אז עם מי, אני שואלת אותן, נגיע להסדר עכשיו.
אלמוג: "הם תומכים ב-7 באוקטובר, אבל כשאת שואלת אותם מה קרה אז הם יציגו תמונה לחלוטין שונה ממה שאת ואני יודעות שקרה".
סביר: "כשהראו לאנשים של ד"ר שקאקי סרטונים הדעה השתנתה. הם אמרו: 'לא, זה לא האיסלאם, זה לא אנחנו'".
קראתי גם את זה. שבוע אחר כך הם אמרו: "כן, ראינו, אבל אנחנו חושבים שהתמונות מבוימות".
פונדק: "יש חוסר אמון בשני הצדדים בזמן מלחמה, שהיא לא רק מלחמה, היא גם הצתה של טראומות עבר, של אלפי שנים בצד היהודי ומאות שנים בצד הפלסטיני. מבחינתם אנחנו הורגים אותם, מבחינתנו כולנו חטופות. אבל להסתמך היום על דעת הקהל זו טעות. אוי ואבוי לנו אם זה יהיה גבול היכולת שלנו לדמיין מה כן אפשרי פה. ברגע שמציגים תקווה ואופק וקריאת כיוון ומגדלור ללכת אליו, דברים יכולים להשתנות ביום.
"אני גדלתי בירושלים בתקופה של הפיגועים. פעם ראשונה בחיים שהרגשתי שאני לא חייבת להתפוצץ באוטובוס, הייתה כשהייתי בחו"ל. אז הסקרים האלו הם חשובים, אבל הבעיה היא שהמנהיגות שלנו כל כך תקועה בנתונים האלו שהם לא מסוגלים לראות קדימה, לנסח חזון ותמונת עתיד. אני לא אוכל לחיות פה אם אאבד את התקווה שלי. היום הייאוש כל כך עמוק שאנחנו חייבים להציג אלטרנטיבה, להאמין שבעוד עשר שנים יהיה פה יותר טוב. אנחנו שמות על השולחן את הרעיון הגדול הבא, שיוביל אותנו לחיות כאן בביטחון. יש לנו רעיונות, יש לנו מחקר משווה, יש לנו מומחים בין-לאומיים. יש לנו תשובות להמון מהשאלות הקשות". ¿
