התחלתי להופיע בהיכל התרבות ב-1986 ומאז הופעתי שם מאות פעמים, קשה להעריך כמה בדיוק, ואני מרגיש מחובר למקום הזה. אני זוכר את עצמי בתור ילד תל-אביבי שהלך ל"קונצרטים לנוער" בהיכל (שהוריי הכריחו אותי ללכת אליהם). כשגדלתי והתחלתי ללכת מיוזמתי לקונצרטים של הפילהרמונית, ראיתי שם את ארתור רובינשטיין ודניאל בירנבוים מלהטטים על הפסנתר עם התזמורת, וההיכל נשאר נטוע בליבי כמקום ענק בלתי מושג.
אבל אז יום אחד נקבעה לי הופעה ראשונה בהיכל התרבות. זה היה מטורף כי עד אז הופעתי ב"צוותא" הקטן. לקח לנו זמן למצוא את הסאונד הנכון להופעת רוק בהיכל התרבות, וכשיגענו – מצאנו.
בשנים מסוימות עליתי יחף על הבמה ופעם אחת אפילו הגזמתי ויצאתי מהאולם באמצע ההופעה, כשאני משאיר את הלהקה מנגנת מאחור. התיישבתי בחוץ ליד המזרקה למשך חמש דקות. זה היה טסט של אומץ לב כדי לשבור את המחיצות בהיכל.
אני מאוד אוהב להופיע בהיכל, הוא למעשה ביתי השני (אחרי קיסריה), וכשהמצאנו לפני כמה שנים את הטרנד של ההופעות בשישי בצהריים, הוא הפך לביתי הראשון.
בינואר 2024, לאחר שלא הופענו כמה חודשים בגלל המלחמה, חיפשנו את המקום המתאים לחזור בו להופעות. לא ידענו איך ייראו ההופעות אחרי ההלם והצער שאפפו אותנו. חזרנו לסדרה של חמש הופעות בהיכל התרבות, והוא היה המקום המדויק הזה שהכיל את העצב של כולנו עם המון משפחות שכולות ופצועים בקהל שחיבקנו, לצד הרבה מוזיקה, תקווה ונחמה.
