בימים האחרונים, כמעין פרפרזה לסיכת החטופים הצהובה, מופצת סיכה בצבע כתום הקוראת להתיישבות יהודית ברצועת עזה. הגוף המפיץ הוא "ניצחון בהתיישבות".
אתה מתבונן בסיכה הכתומה, ומנסה לנסח לעצמך מה בעצם כל כך צורם וצועק בה. השימוש הציני בסמל שמציין מאבק לחיי אדם? אובדן הבושה אל מול כאבים של רבים כל כך בינינו? הניסיון להאניש אדמה? הרצון להאניש אינטרסים משיחיים כמו ישראל השלמה? השאיפה לצבוע ולקשט את השאיפה להתפשט ולהתיישב בערכים שהם בנפש הישראליות שלנו, כמו קדושת החיים?
נהוג לסווג אותנו, העם שפה, תחת ימין ושמאל. זו החלוקה המקובלת, הבנאלית. רק שהחלוקה הזו די איבדה ממשמעותה. ראש הממשלה שלנו עצמו הוא שרוקן אותה מתוכן, כשהשתמש במילים ימין ושמאל כדי לפלג אותנו באופן טכני. כאילו היינו פיונים שנועדו להסתדר תחת שתי עמודות גרף.
עד כמה החלוקה הזו חסרת תוכן אפשר היה להבין באופן מוחשי באמצע 2019, כשאביגדור ליברמן פירק את קואליציית נתניהו. "ליברמן הוא עכשיו חלק מהשמאל", ראש הממשלה הכריז על המתנחל מנוקדים.
מה, אפשר היה לתפוס את הראש, רגע הוא ימין ופתאום לא? עד כדי כך העניין הזה גמיש? ובכלל, מי שקובע מי ימין ומי שמאל זה נתניהו, לא בעל העמדה עצמו? לקח זמן להבין שימין, בפי מחנה נתניהו, זה בסך הכל שם קוד למי שאיתו. למי שמגלה נאמנות. אליו, לא למדינה.
נדמה לי ששתי הסיכות, הצהובה והכתומה - ממחישות באופן גס וקיצוני את פערי התפיסות העדכניות שבתוכנו. את החלוקה האידיאולוגית הנוכחית: אנשי האדם או האדמה. המשיחיסטיים או הריאליסטיים; אלו שמיישירים מבט ללבן או לשחור של המציאות או אלו שמחכים לגוג ומגוג; אלו שמחבקים את ראש הממשלה הכושל בתולדות ישראל כי בכאוס שהוא זורה סביבו הוא כנראה נועד משמיים להוביל לגאולה - או אלו שהבינו שאסור לתת לו להוביל לאסונות נוספים; אלו שהולכים בעיוורון מוחלט אחרי "ניצחון מוחלט" מול אלו שמבינים שאחרי 7 באוקטובר מדובר בסיסמה לא ריאלית.
אידיאולוגיית הסיכה הכתומה, סיכת האדמה – תפיסה שמובלת בידי השרים בן גביר וסמוטריץ', השולטים בשרידות נתניהו ורואים בו חמורו של גוג ומגוג, היא השולטת לאסוננו בעת הזו; בלי שום קשר להתיישבות או אי-התיישבות בעזה.
הטרגדיה הגדולה היא שבשמה של אותה אידיאולוגיית אדמה משיחסטית כל יתר הערכים מבוטלים. חיי אדם, פדיון חטופים, שוויון, רעות, כבוד אנושי. בשמה של פנטזיית ארץ ישראל הגדולה והמנצחת עוצמים עיניים אל מול הכל. מציאות קורסת, מדינה בוערת, חוסר אמון, ייאוש, הנהגה מושחתת ונאלחת, אפילו כזו שמחללת שבת. וכל האמצעים כשרים. אפילו גיוס סמל המאבק לשחרור החטופים. אפילו השמדת הערך של עם הסגולה, שלאורך שנות קיומו התאחד סביב ערכים אנושיים כל כך, ומיום ליום נחרד לגלות כיצד יותר ויותר מאלו נשמטים תחתיו.
ואחרי שאמרנו את כל אלה, הנה האבסורד הגדול מכל: בינתיים, בזמן שבארץ הקודש אדמות קודמות לאדם, וסיכה צינית בכתום מופצת, אנחנו מאבדים אדמות. וגבולות מתקצרים. תסתכלו סביב, דרומה, צפונה. אפילו ערך האדמה שבשבילו ייחרב כאן הכל - לא מתקיים.
תפיסת הסיכה הכתומה, שמובלת בידי השרים בן גביר וסמוטריץ' השולטים בשרידות נתניהו ורואים בו חמורו של גוג ומגוג, היא השולטת לאסוננו בעת הזו, בלי שום קשר להתיישבות או אי-התיישבות בעזה
