על מיגונית בצד הדרך ציור צבעוני וגדול. אלו שני אמין ואדם אילייב, בני זוג צעירים ויפים כל כך שנרצחו במסיבת הנובה. את שני אי-אפשר לזהות, פניה הושחתו בספריי בצבע תכלת. עבור העבריינים שעשו זאת לא צנוע לראות פנים של אישה, גם אם היא נרצחה באכזריות. שני גדלה באשדוד, כל משפחתה גרה שם. זוהי לא הפעם הראשונה שפניהן של נשים מושחתים ברחובות אשדוד, שמתמודדת עם קיצוניות דתית גואה. המחיקה הזו היא איומה, אבל הופכת עוד יותר בלתי נסבלת כשמדובר בקורבן מ-7 באוקטובר.
במצפה רמון, לא מאוד רחוק משם, הודיעה המועצה שתסיר כל סממן ספונטני שנתלה ברחוב להעלאת המודעות לחטופים. המועצה תירצה זאת בכך שזה נוגד את התקנות ושתלתה שלט מטעמה שעליו כתוב: "עד שתחזרו, עד שננצח".
באשדוד המחיקה היא עבריינית, במצפה רמון – מטעם הממסד. אבל המשמעות של הפעולות הללו הן הדחקה, הסתרה והתעלמות. המרחב הציבורי בישראל משמיע צעקת כאב גדולה וחשובה מאז 7 באוקטובר. הניסיונות להשתיק אותה, יהיו הטעמים אשר יהיו, הם חרפה.
