כמו על קרח דק מהלכים הלוחמים השבים והיוצאים אל המילואים. הטראומה נוכחת בחייהם בכל מיני צורות, והיא חמקנית ומורכבת. לעיתים מתפרצת באחת, לעיתים מזדחלת. המודעות גבוהה, אבל גם האתגר גדול מתמיד. כשאין אופק לסיום הלחימה ואותם האנשים נקראים שוב ושוב לשאת בנטל, ההתמודדות הקהילתית עם טראומת המלחמה הופכת לסבוכה עד מאוד.
"אנחנו נמצאים כרגע בדרום", מספר עומר, מ"פ במילואים. "הסיפור של אלירן מזרחי נוכח כל הזמן (מזרחי הוא לוחם שהתאבד בזמן הפוגה ומשפחתו נאבקה שייקבר בבית עלמין צבאי – ח.א.ס). לפעמים מפורשות ולפעמים ברמז. בסוף, אנחנו יודעים שכולנו קבוצת סיכון. אפשר לצחוק על זה, אפשר ללכת לקב"ן לפעמים, אבל מה שמפחיד זה שהנזק הוא מתמשך ומתהווה. כל אירוע אובדני הוא טריגר שדורש מאיתנו להיעצר ולוודא שזה לא דוחף את אחד החברים מעבר לקצה. לא פעם קשה להניח את האצבע ולהבין מתי הקושי הוא משהו יותר רציני שדורש התערבות.
"כמפקד, אני מרגיש שהצבא מאוד בפוקוס על החיילים בזמן שהם מגויסים, אבל פחות יודע מה קורה איתם בין הסבבים. דווקא בחזרה הביתה קווי השבר מתגלים".
עומר מגויס לסיבוב שלישי, בבית אישה וילדה קטנה. "אני יודע שאני אשלם על התקופה הזו. ככה זה היה גם בצוק איתן, ההדף הגיע אחרי. רק ששם זה היה קצר יותר ועכשיו אין איזו נקודת יציאה שאני יכול להגיד שאחריה אלך לעבד רגע מה היה פה ומה אני צריך.
"אני חושב שהגל הגדול של הפוסט-טראומה לפנינו. מדברים הרבה על שוויון בנטל, ולא מבינים שזה גם הנטל הזה – הנפשי. להגדיל את כמות המשרתים זה קריטי בשביל לאפשר לאנשים לשוב לחיים, להבין מה הם עברו ולהשתקם. כל מי שמדבר בשם התורה וההלכה צריך להבין שגיוס לכולם זה פיקוח נפש כפשוטו".
עומר לא לבד. אופיר הוא מפקד בכיר של כוח צמ"ה (ציוד מכני הנדסי). הוא מגויס מ-7 באוקטובר והיה עם חייליו בצפון ובדרום. "יש הבדלים בין הגזרות. למשל בצפון לפעמים יותר קשוח כי להיות בעמדת הגנה ולא בעמדת התקפה זה הרבה יותר מפחיד. אתה מרגיש שהאויב יוזם עליך וזה מאוד קשה נפשית. לא מבינים מה המשמעות של לשבת ולשמור על הגבול ולדעת שאנחנו בכוונות של חיזבאללה. זו עבודה שוחקת מאוד. אני אומר לחיילים שלי מפורשות שלא ימתחו את עצמם יותר מדי. שיגידו מתי הם לא יכולים יותר. מפעילי הכלים הכבדים עובדים באופן אינטנסיבי והם ראו ועשו דברים שקשה להכיל אותם. היכולת שלהם כלוחמים להציב גבולות זו משימה רצינית".
תשעה חודשי לחימה הם פרק זמן ארוך ושוחק, ואופק אין. המצוקה הולכת ונאגרת במחסני הנפש, והמפקדים בשטח מבקשים להרים דגל. גם אל מול המפקדים הבכירים ומנהלי המלחמה וגם אל מול הקהילות בעורף.
"אנחנו באירוע חסר תקדים", אומר עומר, "נבין אותו רק בעוד חודשים, אבל כבר עכשיו צריך להתעשת ולהבין שמערך בריאות הנפש בישראל חייב להיות בשיא התפקוד שלו. כשחייל שלי מספר שכשהוא בבית המראות חוזרים אליו, אני ישר נבהל כי הרי יש לו נשק. זה לא צחוק. האחריות שאני מרגיש בכל אפטר שלהם היא לא נורמלית".
אופיר מתאר דברים דומים. "לצערי אני רואה פחות נכונות להגיע למילואים וזה מובן. לחיילים דווקא יש רצון טוב, אבל לעקור אנשים מהבית ומהעבודה שוב ושוב בלי רשת ביטחון זה מאוד מערער.
"בדיוק קיבלתי הודעה על כך שמוקד המילואים מציע הרצאות בזום למילואימניקים שיש להם בעיות בבית. האמת שצחקתי. כאילו זה מה שיעזור לנו עכשיו. ההתערבות צריכה להיות הרבה יותר מהותית. אנחנו לפני חודשי הקיץ, ואני כבר רואה אצל החיילים שלי את הלך הרוח. אפילו אצל אשתי. הרי השבר הגדול בבתים יקרה ביולי-אוגוסט. שם הבתים יתרסקו. שם הזוגיות תישבר. גם מי שהחזיקו עד עכשיו כמו אלופות לא יכולות יותר, אבל זה שקוף. מי שהזוגיות שלו בקצה – מילואים באוגוסט זה ליפול מהצוק.
"קבוצה נוספת הם הרווקים. בצבא יש להם אהבה, קהילה, חיבוקים וקשר. ומה מחכה בבית? מקרר עם אוכל מקולקל. קשה להם להחזיק זוגיות, קשה לצאת לדייטים, קשה להיות לבד פתאום. הצבא הוא מקום שמעניק המון משמעות, כל החלטה היא בעלת ערך. בצבא אם הכנת ארוחת ערב, 30 בבונים אומרים לך תודה. אז לחזור הביתה לכלום זה סטירה. שעה נסיעה ואתה בעולם אחר".
"אני הבנתי שאין תחליף לאיש ברעהו", מוסיף אופיר, "אין תחליף למפקד שרואה את החייל וגם של החיילים זה למען זה. לכן השיבה הביתה כל כך שוברת. אני מספר לחיילים שלי שהלכתי לראות קב"ן כי חשוב לי לדבר איתם על זה, להנגיש ולנרמל את זה. ואני מצפה שגם מפקדים בכירים ידברו עם המפקדים שתחתיהם. אבל בסוף, אני אומר בצער, אנחנו יכולים להסתכל מגובה הכתפיים ומטה. כלומר אני יכול להסתכל על מי ששווה לי או מי שמתחתיי. לצערי אין לנו לאן להרים עיניים לקבל מענים".
לקהילה יש תפקיד קריטי בהתאקלמות של המילואימניקים, בנתינת רשת ביטחון נפשית, ואפילו במניעת אובדנות ממש. עמותת מש"ה – מילים שעושות הבדל – קמה בדיוק למטרה זו. לתת למתמודד מענה קהילתי עוטף שיחצוץ בינו לבין פגיעה עצמית חלילה.
גל ניסים-עמנואל, מנכ"לית ומייסדת מש"ה, שכלה את אחיה, מושיק, לאובדנות. "מאז המלחמה רוב מוחלט של הפניות הן סביב הנושא הזה. פונות קהילות ומשפחות של מילואימניקים, מפונים או שורדים. אנחנו יודעים שגברים אובדניים פי ארבעה מנשים, ושגם לפני המלחמה זה היה אתגר גדול. עכשיו זה ממש נושא שחייב להיות במודעות.
"התפקיד שלנו הוא לתת מעטפת קהילתית לצד הטיפול המקצועי, מתוך הבנה שרשת כזו יכולה להציל חיים. אחרי 7 באוקטובר נכנסנו למצוקה קולקטיבית. מה שקורה בנפש של אדם אחד קורה גם בנפש שלנו כאומה. זו תקופה מסוכנת ואנחנו צריכים לשמור אחד על השני. ולכל אחד מאיתנו יש מה לעשות בשביל שנצלח את התקופה הזו".
עמנואל נותנת כמה כללי אצבע שיכולים לסייע לקהילות לזהות מקרים שדורשים התערבות ולספק רשת ביטחון ראשונה. "אם דואגים, מתערבים", זה הכלל הראשון. "למילואימניקים קשה מאוד לשוב לחיים. קל יותר להיות במלחמה, במצב אקטיבי, מאשר לחזור הביתה ולהתחיל לקלוט מה קרה. בצבא יש התמכרות לאדרנלין, יש את היחד העמוק עם החברים. פתאום כשחוזרים זה ממש מעבר בין פלנטות.
"מילואימניק שחש בדידות, שחש טראומה ושיש לו נשק זמין – זה עלול להיות קוקטייל קטלני. נדמה שהמלחמה יצרה טראומה שנראית אחרת מהאובדנות הפתולוגית, שיש לה רקע מוקדם. בכל קהילה ובכל משפחה צריך לסמן את המילואימניקים, לבדוק בקביעות מה שלומם. אם יש חשש, לבדוק באופן קבוע האם המילואימניק ישן מספיק שעות? האם יש שינויים במצב הרוח? האם הוא אוכל ויש לו תיאבון? ואם יש חשש לאובדנות – לשאול ישירות על הכוונות. לא ללכת מסביב. מהרגע שזה על השולחן אפשר לבנות רשת תומכת שלא משאירה את הלוחם לבד. אלו עקרונות קהילתיים שיכולים להציל חיים. אנחנו מזמינים אתכם לפנות אלינו ולקבל הכשרות מתאימות כדי ללוות את מי שנמצא במצוקה נפשית".
בזמן שהממשלה עושה כל שביכולתה בשביל למנוע גיוס חרדים משמעותי שיוכל להקל על הנטל, וכשמערך בריאות הנפש מתפורר עוד הרבה לפני שפרצה המלחמה, ישנה אחריות כפולה על העורף. באוניברסיטאות, בשכונות, בבתי הכנסת ובמקומות העבודה צריכים לתת קשב מיוחד על המילואימניקים ובני משפחותיהם. האתגר הנפשי הוא גדול, אבל אפשר לצלוח אותו באמצעות סביבה מודעת ותומכת. כזו שמפיגה בדידות, שמעניקה משמעות ושלא נסוגה אל מול הקושי. המעט שנוכל הוא ללוות את האנשים היקרים הללו בתוך השבר.
כללי אצבע לקהילה למניעת אובדנות:
אפשרו זמן הסתגלות: צרו מרחב סבלני וקשוב במשפחה, במקום העבודה ובקהילה.
הכירו במשמעות של השירות: העניקו ללוחמים תחושה שמשימתם חשובה ובעלת ערך.
בדקו את הדופק: סמנו את המילואימניקים ששבו, דרשו בשלומם על בסיס קבוע ושימו לב לתפקוד שלהם.
שיח ישיר מציל חיים: בכל מקרה של דאגה וחשש נשאל באופן ישיר ואוהב על מחשבות אובדניות.
צמצום אמצעים קטלניים: יש למנוע גישה לכלי נשק בקרב חיילי מילואים שנמצאים בסיכון אובדני.
