הצרות באות בצרורות: קודם ההחלטה של בג"ץ בעניין החרדים; אחר כך דוח הביניים של ועדת החקירה בעניין כלי השיט; המרד של יולי אדלשטיין; הביקור של גלנט בוושינגטון; העלבון של הרבנים החרדים. נתניהו יכול להתגבר על כל אירוע בנפרד, אבל מה קורה כשאירוע נפגש באירוע? הצרה מתרגשת עליו שם, בנקודות המפגש.
נקודת מפגש ראשונה היא בין הציבור הציוני-חילוני לציבור הציוני-דתי. מפעל ההתנחלויות הפריד ביניהם; המלחמה קירבה ביניהם מחדש. זה ההסבר ל-9:0 בפסיקת בג"ץ: השופטים הליברלים כעסו על היעדר השוויון והפוליטיזציה של השירות בצבא; השמרנים כעסו על הצפצוף על החוק; הציונים-דתיים כעסו על האפליה בין דתי לדתי. התרומה של הציונות הדתית למאמץ המלחמתי עולה על חלקה באוכלוסייה. הממשלה מצפה ממנה לשלם פעמיים, גם בדם, גם בהכרה בעליונות החרדית. יש דתיים שווים ויש דתיים ששווים יותר.
"אין לחרדים קול בעליון", התאונן משה גפני. אין להם קול בעליון כי הם מסרבים להריץ מועמדים לעליון. כנסת כן, ממשלה כן, שופטים כן, פה ושם. עליון לא. אם לא תשלח, איך תיקח. ואירוניה נוספת: האינטרס החרדי היה צריך להוביל אותם לקריאה להפסקת המלחמה. המלחמה יצרה את הצורך במתגייסים, את הלחץ, את הזעם. הפסקתה תשנה את סדר היום. אבל כמו שאמר גולדקנופף, מה להם ולמלחמה.
המפגש קיים גם בסיעת הליכוד בכנסת, גם בממשלה. השרים והח"כים שאולצו להצביע בעד חוק ההשתמטות עברו לילה קשה. למחרת ההצבעה, מול המחאה ברשתות החברתיות, הם שאלו למה הם עושים זאת, עבור מה, עבור מי, במה זה מקדם אותם. הם ראו שהיחיד שיצא נשכר מההצבעה הוא גלנט, שהצביע נגד.
אובדן ההילה של נתניהו הוא נקודת המפגש השנייה. היא מפגישה את חברי ועדת החקירה עם שופטי בג"ץ ועם גלנט והמורדים בליכוד: הדחיינות, השקרים, הפרטאץ', הטריקים והשטיקים רוקנו את שארית הכבוד שלהם כלפי האיש וכלפי תפקידו. הם הפסיקו לתת לו הנחות.
מי לא היה בסיפור הזה? החרד"לים לא היו. אין להם חלק לא במאבק על הנשיאה בעול המלחמה ולא במאבק על איכות השלטון. אין פלא שסמוטריץ' צולל אל מתחת לאחוז החסימה: הוא נושא את שם הציונות הדתית לשווא.
האם יימצא הקש שישבור את גב הגמל? לא בטוח. ייתכן שהפוליטיקאים החרדים ימצאו דרכים לספוג את רוע הגזירות; ייתכן שהפקידים, שומרי הסף, יפחדו לאכוף אותן. בעוד חודש בדיוק, ב-28 ביולי, יסתיים מושב הקיץ של הכנסת, והממשלה תזכה לארכה עד אחרי החגים. שלשום פגשתי בכנסת את יואב סגלוביץ', חבר סיעת יש עתיד. "אני אופטימי", אמר. "די ברב אשכנזי אחד שיימאס לו. לא הכל בחיים עובד על היגיון – יש גם יצר. רב אחד יקום, החרדים יפוצצו את הממשלה ונלך לבחירות".
הפתרון של ליברמן
על מדף בלשכה של אביגדור ליברמן בכנסת, מתחת לתמונה של הרצל, ניצב צמד תצלומים שהוא גא בו במיוחד. משמאל, על רקע חשוך, מיסטי, ראש של גבר; מימין, מצבה ישנה שעליה טקסט צפוף ביידיש. מי האיש, שאלתי.
"הריבניצער", השיב ליברמן. עיניו נצצו. היה לו סיפור לספר.
"ריבניץ היא העיר שבה נולדתי", אמר. "והריבניצער הוא חיים זנוויל אברמוביץ, הרב הצדיק. אני מעריץ אותו".
לא הבנתי מה לליברמן, גדול אויבי החרדים בכנסת, ולרב חסידי, ועוד צדיק.
ריבניץ היא עיר בת כ-50 אלף תושבים. כמו ערים אחרות בשולי האימפריה הרוסית היא עברה לאורך השנים ממדינה למדינה: הייתה ברוסיה, בפולין, באוקראינה, ועכשיו היא במולדובה. היהודים היו הקבוצה האתנית הגדולה בעיר – יותר משליש מהתושבים. "הרב", אמר ליברמן, "היה מסתובב כל השבוע באזור. אם היה שומע ששני יהודים רבים ביניהם, לא היה עוזב אותם עד שהתפייסו. חי בצניעות, בבית דל, על מיטת ברזל. בחורף הוא היה שובר את הקרח בנהר הדנייסטר וטובל במים הקפואים. אמרו לי שהוא בירך אותי בברית המילה שלי".
הרב קיים טקסים יהודיים במחתרת, בתקופה הסובייטית. על כך זכה לתהילה. ב-1979 עלה לישראל, ולאחר שנים אחדות ירד לארצות-הברית. ב-1995 הוא נפטר במונסי, עיירה חרדית במדינת ניו-יורק.
זה לא הסיפור.
"בנובמבר 2013 בית המשפט עומד לפרסם את פסק הדין במשפט שלי", אמר ליברמן. "אני מגיע לאמריקה. ראש המטה שלי, שרון שלום – אנחנו היינו קוראים לו שרונסקי – אומר לי, יש לי הרגשה טובה בבטן בקשר לפסק הדין. מה אתה מדבר, אמרתי לו. 17 שנה הפרקליטות מחפשת אותי. הפרקליטות והשופטים יד ביד – זה לא ייגמר בטוב. הוא הציע שנעלה לקבר במונסי. אמרתי, בסדר. אבא שלי היה אומר, תה ותהילים לא יכולים להזיק. באחת וחצי בלילה עלינו לקבר. אתה יודע מה זה נובמבר בניו-יורק: גשם כבד. קור כלבים. לאחר ארבעה ימים בית המשפט זיכה אותי. לא סתם זיכה – זיכה מחוסר אשמה".
סיפור טוב. מה למדתי ממנו? שיש ניסים בעולם, ושחשוב לליברמן לספר שהוא מעריץ רב חרדי. אמנם, רב מת: את הרבנים החיים הוא מעריץ פחות.
"אני מאמין בחיה ותן לחיות", אמר. "אשתי ובתי דתיות. בבית אני אוכל רק כשר; בחוץ אני אוכל כל מה שטעים. בליל שבת אני עושה קידוש, ובשבת בבוקר משחק טניס. כל מה שהרבנים החרדים מטיפים לו, מנוגד לדת היהודית. מה, ליהודי אסור להיות לוחם? ליהודי אסור לעבוד? בכל חתונה יהודית החתן מתחייב לכלכל את אשתו. הרבנים אומרים, לא, שהאישה תכלכל אותו".
ישראל ביתנו, מפלגתו של ליברמן, עולה בעקביות בסקרים – סקר אחרון נתן לה 14 מנדטים. המגמה עשויה ללמד משהו על נטיות הישראלים בעת מלחמה. מדוע ליברמן; מדוע עכשיו. האם בגלל החרדים? האם בגלל הערבים? האם בגלל נתניהו? האם משום שבשעת משבר אנשים נשאבים אל מי שמציע להם מוצא ברור, מוחלט, בלתי מתפשר?
ליברמן נהג לפתוח כל שיחה על המצב במילים "גן עדן". לא עוד. עכשיו הוא אומר, "אם הממשלה הזאת תמשיך לכהן, בתוך שנתיים לא תהיה לנו מדינה".
לא מתאים לך, אמרתי לו. המדינה חזקה מכל מחריביה.
"אתה לא מכיר כמוני את הממשלה", השיב. "זה מה שיהיה".
אכן, הוא מכיר. הוא כיהן בכל התפקידים המיניסטריאליים שהפוליטיקה יכולה להציע – שר ביטחון, שר אוצר, שר חוץ ועוד. הכל, הזכרתי לו, מלבד שניים – ראש ממשלה וראש אופוזיציה.
לפתרון הפוליטי שהוא מציע הוא קורא "קואליציה ציונית ללא שוליים". "יאיר גולן, לפיד, גנץ ואני מקבלים ביחד 63 מנדטים. אנחנו מקימים ממשלה בלי הליכוד, בלי המשיחיים ובלי החרדים. הליכוד זורק את ביבי ומצטרף לממשלה".
חשוב לו להדגיש את ההבדל בינו לבין גנץ, שקורא להקמת "ממשלת אחדות לאומית רחבה". "במילים האלה גנץ מתכוון לקרוץ לחרדים", אמר ליברמן. "זאת טעות חמורה. הרוח הקיצונית שולטת עכשיו גם בש"ס. תראה מה אמר הרב מאיה השבוע: גם מי שלא לומד תורה, לא ישרת".
ישראל החדשה
63 מנדטים בסקר הם לא 63 מנדטים בקלפי, אמרתי. אבל נניח שכן – מה הקואליציה הזאת תעשה?
"החזון שלי ברור", אמר. "אנחנו מתישים את עצמנו מול השלוחות של איראן במקום להתמקד בה. בלי איראן אין חמאס, אין ג'יהאד איסלאמי, אין חיזבאללה, אין חות'ים, אין מיליציות שיעיות בסוריה".
יש לו דעה מה ואיך לתקוף באיראן. הוא מסרב לדון בה בפומבי. מה אתה עושה בצפון, שאלתי.
"מלחמה", אמר. "לפני שיוצאים צריך לתת תשובה חיובית לארבע שאלות: איך מסיימים את המלחמה; האם יש די כוחות כשירים; האם יש די חימושים; האם מורל הלוחמים גבוה. כל הסיפורים על הסדר מדיני הם בובע מייסעס (סיפורי סבתא). צריך לכפות עליהם את החלטה 1701 חד-צדדית".
ממשל ביידן, אמרתי, גם מנהיגים ידידותיים באירופה, מפרידים בין חיזבאללה לבין ממשלת לבנון: חיזבאללה הוא אויב, לבנון היא פרטנר.
"האויב הוא גם חיזבאללה וגם לבנון", אמר ליברמן. "לממשלה שם אין השפעה. היא ת"פ חיזבאללה".
אתה לא חושש מהפצצה מסיבית על ישראל ביומיים הראשונים? שאלתי.
"אין לנו ברירה", אמר. "צריך להילחם.
"לגבי עזה, היום שאחרי מאוד ברור. צריך להשלים את תוכנית ההתנתקות, לסגור את עזה לגמרי. אין חשמל, אין מים. שיקבלו הכל ממצרים או דרך הים. אם יבנו מחרטה אחת, נשמיד אותה מיד. אם אונייה אחת תביא נשק לנמל, נפוצץ את הנמל. המדינות שיתרמו לשיקום יידעו מראש שזאת המדיניות שלנו.
"אנחנו צריכים לקבוע את הגבולות שלנו, חד-צדדית. טראמפ הכיר בריבונות ישראל בירושלים ובגולן. צריך לממש את זה, לקבוע גבולות גם ביהודה ושומרון".
אתה חושב שהעולם יקבל את זה? תהיתי.
"תהיה תקופה קשה", השיב. "בסוף נרגיל את העולם לישראל החדשה".
האם אתה חושב שאחרי 7 באוקטובר הרמטכ"ל היה צריך להתפטר, שאלתי.
"כן", השיב. "לאחר שבוע או שבועיים. הוא לא צריך לחכות להתפטרות של נתניהו, שלא תבוא. יש כמה מינויים שעשה הרמטכ"ל, לפני ואחרי 7 באוקטובר, שלא מובנים לי. אתה לא ממנה לראש אמ"ן את מי שבבוקר 7 באוקטובר, לפני ואחרי, היה הקמב"ץ של הצבא".
מי הבוחרים החדשים שלך, שאלתי.
תשובתו הפתיעה אותי. "הרבה בוחרים מגיעים מהסקטור הכלכלי", אמר. "בעיקר אנשי נדל"ן והייטק. הם מרגישים את המשבר בכיס. הציבור השני הוא ליכודניקים ותיקים, אנשי ז'בוטינסקי. פגשתי אנשים מהמחנה הזה בהלוויה של דוד לוי. היית צריך לראות איך הם קיבלו אותי. וקצת מלפיד ומגנץ".
האם אתה חותר להקמת מפלגת ימין אחת – אתה, בנט, סער, יוסי כהן – מול הליכוד של נתניהו, שאלתי.
"בפוליטיקה לפעמים שתיים ועוד שתיים זה ארבע, לפעמים זה חמש, לפעמים שלוש", השיב. "המטרה צריכה להיות זכייה ביותר מנדטים. סקר אחד נתן למפלגה כזאת 35 מנדטים. סקר שני, לאחר יומיים, רק 24. בפער כל כך גדול אי-אפשר להגיע למסקנות".
לשכתו של יאיר לפיד, ראש האופוזיציה, משיקה ללשכתו של ליברמן. מפריד ביניהם קיר משותף. לפיד קופץ לביקור חברתי. בכנסת הנוכחית, המשופעת יותר מכל קודמותיה בטיפוסים מביכים, עד גבול האשפוז, השניים יכולים להרגיש שהם המבוגרים האחראים.
האם אתה חושב שהדמוקרטיה הישראלית מתפוררת, שאלתי את ליברמן.
"לא", השיב. "החברה מתפוררת. מה שמחזיק חברה יחד הוא אידיאלים משותפים, תחושת שייכות, שירות משותף. זה המפתח לחוסן לאומי. אנחנו, המדינה הציונית, מממנים את הבדלנות של החברה הערבית והחברה החרדית; אנחנו מממנים את ההתפוררות שלנו".
אור בחושך
שבועיים לאחר 7 באוקטובר הוקמה במשרד ראש הממשלה מינהלת תקומה, לטיפול ביישובי העוטף. המינהלת היא נקודת אור יחידה בים של חושך. מונה לה ראש רציני, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית משה אדרי, וסגן רציני, תא"ל (בדימוס) אגאי יחזקאל. עובדים בה קציני צבא בדימוס ופקידי מדינה מקצועיים, נקיים מפוליטיקה, ששמחו להיפלט ממשרדי הממשלה ולעסוק, לשם שינוי, במשימה ממלכתית.
השבוע ציינה המינהלת הקמה של שכונה חדשה בקיבוץ בארי. האישורים אמנם ניתנו לפני 7 באוקטובר, אבל תנופת הבנייה מבשרת טובות. בעוד חודש יתחילו עבודות הבנייה ביישובים נוספים. המינהלת מטפלת ב-64 אלף תושבים ב-47 יישובים כפריים ובעיר אחת – שדרות. עד סוף השנה יוכלו כל התושבים לחזור הביתה, לבד מתושבי שלושת הקיבוצים שנפגעו אנושות – בארי, ניר עוז וכפר עזה.
לא כולם יחזרו. ההנחה היא שהמבוגרים – בני ה-50-60 – והצעירים יחזרו. המשפחות שמטופלות בילדים מתלבטות. חלקן מעדיפות להצטרף לקיבוצים אחרים, בטוחים יותר. מפוני קיבוץ נחל עוז מתגוררים במשמר העמק, קיבוץ שמתנהל בהצלחה כלכלית וחברתית. קיבלו אותם שם באהבה גדולה. 30 אחוז מהמפונים הודיעו שהם מעדיפים להישאר שם. זאת תהיה כנראה הנורמה גם בקיבוצים אחרים.
אפשר לומר לזכותה של הממשלה, שנהגה במפונים בנדיבות. תקציב השיקום הועמד על 19 מיליארד שקל – סכום שמאפשר להפוך את העוטף לחבל ארץ פורח. התוכנית הוצגה לממשלה לראשונה בדצמבר. הנוסח הסופי אושר בממשלה באפריל. כל יישוב, אולי כל תושב, רצה להגשים באמצעות התוכנית את החלומות שלו. בתקומה הבהירו להם שלא כל החלומות יתגשמו.
בעשרת היישובים שנפגעו הכי קשה – שלושת הקיבוצים שהזכרתי, מושב נתיב העשרה ועוד שישה יישובים – המינהלת הקציבה לשיקום הפיזי 1.5 מיליארד. היו גורמים ביישובים שביקשו לפתוח במשא ומתן. משא ומתן לא יהיה, הבהירו במינהלת. אתם מוזמנים לפנות למס רכוש. מס רכוש הציע להם רבע מיליארד שקל – פי שישה פחות. הם עשו את החשבון.
במינהלת בנו רמזור: בית אדום מיועד להריסה; כתום ניזוק קשה; צהוב בינוני; ירוק נותר בשלמותו – אין צורך לגעת. עד סוף השנה יושלמו כל המשימות לטווח המיידי והבינוני ויושקעו חמישה מיליארד בתוכנית הקבע. עוד 14 מיליארד שקל יושקעו בהמשך, לאחר שהממשלה תחליט מהם גבולות העוטף החדש ומי נכלל בו. הנושא נתון לוויכוח פוליטי. אופקים מוחה על קיפוח. ההחלטה על התקציב נדחתה ברגע האחרון.
זהו מפעל ההתיישבות הגדול ביותר של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים – לבד, כמובן, ממפעל ההתנחלות. מטבע הדברים הוא נתון ללחצים פוליטיים. הלחצים נוגעים בדרך כלל לשני נושאים: מינויים וכסף. זה העולם הפוליטי שמקיים את הממשלה הנוכחית. אדרי דחה את הלחצים על הסף.
לא רק כסף, לא רק מינויים. מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי זימן את אנשי המינהלת לדיון בנושא אחר: הנצחה. הוקצבו 175 מיליון שקל לנושא. נאספו חפצים; נעשה תיעוד; הספרייה הלאומית שותפה בפרויקט. בעתיד ייבנה כנראה מוזיאון. אני לא מרוצה ממה שקורה בנושא הזה, אמר יוסי שלי. אתם לא מבינים בהנצחה. הוא לא ידע לפרט ממה הוא לא מרוצה, אבל התעקש: משרד ראש הממשלה יהיה מעכשיו אחראי על המורשת.
מהי מורשת? צעיר דתי, מעובדי המשרד, קם להסביר: אנחנו נקבע את הנרטיב של 7 באוקטובר. אפשר להבין אותם: מורשת 7 באוקטובר עלולה להיות המורשת היחידה של הבוס שלהם. חשוב להם לקבוע אותה עכשיו.
אדרי הודיע על פרישתו. אגאי יחזקאל נפגש עם נתניהו והביע נכונות למלא את מקומו. השיחה הייתה מצוינת – נתניהו טוב בשיחות כאלה – וסוכם על פגישה נוספת. אחר כך הודיע משרד ראש הממשלה שיפתח רון-טל יהיה ראש המינהלת החדש. יחזקאל היה מנכ"ל מפלגת כחול לבן. הוא פסול פוליטית. רון-טל הוא איש שלומנו. הוא יידע לעמוד בציפיות לשכת ראש הממשלה.
