"בשנת 2017 כמעט מת, אבל חזר בגדול לעוד כמה שנים טובות". כך ביקש אדם לעצב את השורה האחרונה בביוגרפיה שלו בראיון עימי כאן לפני שש שנים. הוא היה אז אחרי האשפוז הממושך בבית החולים. מותש, חיוור, כמעט שראה את האור המפורסם במנהרה.
הוא יכול היה לספר על עצמו לא מעט, לפזר אורות של אגו מהקריירה האדירה. אבל אדם בחר במינימליזם ציני, כמעט מתנצל, ועם זאת הצהיר: אני עדיין פה. זה כרגע מספיק. אם אתה לא לבד, זה כואב פחות. מקובל לומר ולכתוב על אדם שהיה כוכב פופ ישראלי גדול, תואר מכובד עבור הרבה מאוד אמנים, אבל הוא לא היה "רק" אמן, אפילו אם האמן שבו היה מורכב מחלקים מגוונים מאוד. אדם היה יקום פופ שלם באדם אחד. אם צביקה פיק ז"ל הכיר לנו את תרבות הפופ העולמית, אדם היה ממשיך דרכו הקלאסי, רק בדרכים אחרות. הוא כמובן היה לפני הכל רווי כישרונות, זמר אדיר, רקדן מצוין, פרפורמר בחסד, שחקן, והיו לו גם עיניים של במאי וכוריאוגרף. הוא היה יכול לראות את התוצר הסופי והשלם כבר בתחילת הדרך, ולכן גם לא נכנס לפניקה כשמבקרי המוזיקה באייטיז כינו אותו "מוצר" בלעג. הוא עצמו ידע שהיה הרבה מעבר. הוא נולד כחיים כהן ב-1960 וגדל בעכו ולאחר מכן בחיפה ובתל-אביב. בנעוריו שיחק בתיאטרון סדנה בחיפה, למד ארבע שנים וחצי בבלט חיפה ורקד בלהקת נעורים, שאיתה נסע לסיבובי הופעות בחו"ל. אחרי השחרור מהצבא למד בבית צבי והופיע בהצגות ילדים, היה ברמן ודי-ג'יי בפינגווין בת"א; שם נחשף לתעשיית המוזיקה הישראלית על רבדיה, גם המחתרתיים. הוא השתתף כרקדן ליווי בשיר "עולה עולה" באירוויזיון השני של יזהר כהן, 1985, ורק לאחר מכן החל את הקריירה כזמר. הוחתם על חוזה באירופה, עבר לפריז תחת השם כריס לייף, וכשחזר לחופשה בארץ ביקש מנהלו שלמה צח לתרגם את השיר "נו מור לייף". כך נולד הלהיט "אין מוצא" שהזניק את הקריירה שלו במהירות שהדהימה אז את התעשייה בארץ.
פתאום קם אדם, לובש בנדנה אדומה ומתחיל ללכת. וכולם אחריו. הוא הצליח להפנט את הרדיו בלהיט אחרי להיט, וכבר לא היה יכול ללכת ברחוב, כי בכל מקום חיכו המעריצים והמעריצות. כוכב ענק שיצר סביבו אופנה, קודים, עולם שלם. הוא לא הקדים את זמננו, הוא היה זמננו. הוא היה גם אמן פורץ דרך שהתמודד עם החיים בתוך הארון ומחוץ לו בעולם שמרני הרבה יותר. אליל הבנות, הם קראו לו, אבל אדם לא שיחק את המשחק. קריירה של אמן גדול בנויה מרכבות הרים, וגם אדם ידע לתמרן בין הירידה מהמעמד של הכוכב הכי גדול בישראל לאמן מהשורה שנלחם על שרידותו. הוא הבין את כללי המשחק, לא הערים על עצמו מרמור וידע להתקרב יותר לקהל שלו בהופעות אינטימיות שבהן תמיד הרגיש יותר נוח למרות הפתיחה הבומבסטית. בפרקים העל-זמניים של המוזיקה הישראלית, ראוי שיישמר לאדם חלק מפואר.
את מילותיו האחרונות ביקש להפיץ אחרי מותו. "אם אתם קוראים את המילים האלה סימן שאני בעולם שכולו טוב, ככה אומרים, עוד לא יכול להמליץ", כתב. "רוצה להודות על המסע המופלא והבלתי ייאמן בחיים האלה. עשיתי המון, הייתי טוטאלי, הלכתי עד הקצה בכל דבר, באהבה, בחברות, ביצירה. נשארו לי כמה חלומות לא סגורים, אבל לא המון. תודה על האהבה, תודה על כל אדם שפגשתי, או השפעתי בצורה זו או אחרת, תודה על החיים. אם לא הצלחתי לסייע מלמטה בעניין השבת החטופים, אנסה לפעול מלמעלה. תהיו טובים, אוהב".
ורק לומר לך חבר, שצדקת. חזרת בגדול לכמה שנים, ואהבנו לחבק בחזרה. היה שלום, נוסע רחוק. תודה על כל מה שהשארת לנו.
