נתחיל במובן מאליו. אם ברוני ג'יימס לא היה ברוני ג'יימס, בנו הבכור של הסקורר הגדול בכל הזמנים, הוא לא היה נבחר ביום חמישי בדראפט. לא על ידי לוס-אנג'לס לייקרס ולא על ידי כל קבוצה אחרת. אפילו לא במקום ה-55.
ברוני שיחק שנה אחת במכללה שהפסידה יותר משניצחה, וסיים אותה עם ממוצע של 4.8 נקודות ו-2.8 ריבאונדים. אחרי ששמנו בצד את השאלה האם מדובר בנפוטיזם - בוודאי שכן - אפשר להתחיל לשאול מדוע סיפור שיש את כל הסיבות לאהוב אותו, סיפור מדהים על אבא שנמצא כל כך הרבה שנים בטופ של ה-NBA עד שהוא ממש זוכה לשחק עם בנו, גורם למידה של אי-נוחות.
זה לא הנפוטיזם. נפוטיזם נמצא בכל מקום ב-NBA, בוודאי בקומות ההנהלה, אבל גם במגרש. מילווקי באקס נתנה מקום בסגל לאחיו של יאניס אנדטוקומבו כדי לגרום לו להרגיש יותר טוב. נפוטיזם נמצא גם בכל פינה בחברה האמריקאית בכלל, מהוליווד ועד צמרת הפוליטיקה. ג'ורג' בוש הבן היה לגמרי נאפו-בייבי. "יש נפוטיזם בכל מקום בחברה", אמר בסוף השבוע הפרשן הבכיר כריס ברוסארד, "אבל עכשיו כשלגבר שחור יש מספיק כוח והשפעה לגרום לכך שהבן שלו ייהנה מנפוטיזם, אני אמור להתחיל לכעוס?"
חבר מביא חבר
אז לא, מי שלא כעס על נפוטיזם עד היום, לא יכול להתחיל עכשיו רק כי הוא לא אוהב את לברון ג'יימס, כי הרי חוסר חיבה וצרות עין וקנאה הם חלק ממערבולת הרגשות שהוא מעורר לכל אורך הקריירה. הסיבה שבגללה הסיפור מתקבל בחצי עין עקומה גם על ידי מי שמאוד אוהב את לברון, היא שכל הרגע הזה היה מתוכנן במשך שנתיים, ולא משנה עד כמה אתה שחקן גדול - אי-אפשר לתזמר מראש רגע מחמם לב. זו באמת דוגמה קלאסית למורשת של לברון ג'יימס: גם הישג בלתי נתפס, כזה שאף אחד אחר אפילו לא חולם להגיע אליו, ועם זאת כל כך מתוכנן ומתוקתק ומסונכרן. מכל הדרכים בהן לברון השתמש לאורך השנים במעמד ובכוח שלו, זו אולי הבוטה ביותר.
ללברון יש חוזה לעוד עונה בלייקרס, אבל גם אפשרות יציאה בקיץ הזה. הוא שלח מסרים ברורים כי הוא מתכוון לבדוק את השוק, והלייקרס שמעו את הקולות. רוב פלינקה, הג'נרל מנג'ר של הלייקרס, אמר שוב ושוב כי לברון לא שיחק תפקיד פעיל בהחלטות הקיץ, אבל הוא לא היה צריך. הלייקרס ידעו בדיוק מה הוא רוצה.
לברון עשה פודקאסט עם החבר הטוב, ג'יי-ג'יי רדיק, ועכשיו רדיק, שמעולם לא אימן אפילו נבחרת כיתה א', מאמן את הלייקרס. והוא בוודאי לא היה צריך לדרוש בקול רם שהלייקרס יבחרו את ברוני. המועדון הגדול הזה, שמתנהל בשנים האחרונות מגימיק לגימיק, שם את כל הז'יטונים על הימור לפיו לברון ג'יימס, בן 40 בדצמבר, עדיין יכול להוביל קבוצה לאליפות. ולכן לבחור את הבן שלו במקום ה-55 בדראפט זה מחיר די קטן. הלייקרס אפילו מתכוונים להציע ללברון חוזה לעוד שלוש שנים, שישאיר אותו בקבוצה עד גיל 43. עד אז - מי היה מאמין - יוכל גם בנו השני, ברייס, לשחק ב-NBA.
בסוף כל זה נמצא נער בן 19, שנולד לחיים נוחים וטובים, אבל גם לצל ענק שלא יעזוב אותו כל עוד הוא יהיה כדורסלן. ברוני הוא גארד בגובה 1.93 מ', חזק ואתלטי, שיכול לעשות הרבה דברים לא רע, אבל הוא לא כוכב. באופן לא מפתיע יש לו איי-קיו כדורסל גבוה, ולפני שלקה בדום לב פתאומי במהלך אימון באוניברסיטת USC בקיץ שעבר, נחשב מועמד סביר לבחירה בשיפולי הסיבוב הראשון.
באמצעות סוכנו
אחרי הרגע המפחיד ההוא ואחרי שקיבל אישור לחזור לשחק, היה נדמה כי ברוני יישאר ב-USC יותר משנה אחת. בעונה שעברה שותף ב-25 משחקים, שבהם קלע רק 121 נקודות עם 26.7 אחוז משלוש. היה ברור שהוא עוד לא מוכן ל-NBA, אבל כשהודיע שיילך לדראפט, לא היה ספק שייבחר על ידי קבוצה שתרצה את לברון. במקרה זו הקבוצה שלברון כבר משחק בה.
הסוכן של לברון, ריץ' פול - סוכן הספורט החזק ביותר בארה"ב (וגם החצי הפחות מפורסם בזוגיות עם אדל) - שלח את ברוני לכמה מחנות קדם-דראפט, בהם נראה מספיק טוב כדי להצדיק הימור בסיבוב השני. אחר כך הבהיר פול לכל הקבוצות האחרות כי לא כדאי להן לבחור אותו, כיוון שהוא לא ישחק אצלן ובמקום זה ייסע לאוסטרליה. לא בטוח שהאיום הדוחה הזה היה הכרחי, אבל כך או אחרת הוא פינה את הדרך ללייקרס לעשות את מה שתמיד התכוונו לעשות.
האימון המשותף הראשון של לברון וברוני ג'יימס, שלא לדבר על המשחק הראשון, ישברו שיאי מלל וגם את האינטרנט. זה יהיה רגע מרגש עבור שניהם, כנראה יותר עבור לברון, אבל גם זה יעבור, העונה תיכנס לשגרה וברוני ג'יימס יצטרך לגלות מיהו בלי השם של אבא. בסופו של דבר, זה מה שבאמת מעניין בכל הסיפור הזה.
