אף ילד לא חולם בלילה להיות קשר אחורי, להיות זה שעושה את העבודה הכי אפורה שיש, אבל היום בכדורגל יש נתונים מתקדמים. וביורו הזה, יותר מכל טורניר אחר, מהללים את הקשרים האפורים וזה יצא מכל פרופורציה. מי ששומע את הפרשנים עלול בטעות לחשוב שהכדורגל נברא בשביל חילוצי כדור ומסירות מדויקות.
כבר אי-אפשר לשמוע על "תרומתו האדירה" של אנגולו קאנטה לנבחרת צרפת. אבל בשביל להישמע מבינים בכדורגל, חייבים לומר שהוא המנוע של הנבחרת. להגיד שקיליאן אמבאפה הוא השחקן הכי טוב, זה לילדים חסרי מושג שמתלהבים מכיבוש שערים ודריבלים. למה לספור גולים, כשאפשר להסביר באמצעות מפות מיוחדת כמה קאנטה רץ ומשקיע, וכמה שטחים הוא מכסה ב-90 דקות. כאילו אם נשים את קאנטה בנבחרת גיאורגיה, היא תהפוך לאחת המועמדות לקחת את התואר.
חס וחלילה שנודה בכך שג'וד בלינגהאם הוא קוסם, הרי נבחרת אנגליה תלויה אך ורק ביכולת של דקלן רייס לדחוף את הכדורים קדימה ובמערך שיעמיד גארת' סאות'גייט. לאמין ימאל הוא ילד חמוד, אבל כמובן שהשחקן הכי חשוב בספרד הוא פביאן רואיס. כמו שהשחקנים החשובים של ברצלונה הגדולה היו אנדרס אינייסטה וצ'אבי, ולא לאו מסי – שעסק במלאכה הפחות מעניינת של לכבוש שערים או לבשל אותם. ההשתפכות על לוקה מודריץ' אחרי הדחת נבחרת קרואטיה הייתה גם היא מוגזמת ומופרכת. קצת התבלבלתם, האיש שהביא לריאל מדריד את כל התארים בעשור הקודם היה כריסטיאנו רונאלדו. בלעדיו, לוקה מודריץ' היה עוד שחקן מצוין, בטח לא אגדה. "אתה אחד הכדורגלנים הכי טובים שראיתי", אמר לו עיתונאי איטלקי בקטע לא אמין בעליל שהפך לוויראלי. מודריץ' מרגש כמו פרנצ'סקו טוטי או אלסנדרו דל פיירו? רק אם אתה מכור לסטטיסטיקות ולנתונים מתקדמים. אבל היום, הרבה יותר חשוב להיראות מבין בכדורגל מאשר להתלהב ממנו.
בסופו של דבר, בדקות הסיום המותחות, הבלם רץ קדימה ומנסה להציל את הנבחרת שלו, השוער עולה לכדור קרן. ואז אתה מגלה שהכדורגל נותר משחק פשוט, שהמטרה שלו היא לגרום לכדור להיכנס לרשת. לא לכסות כמה שיותר שטחים.
