בשבוע שעבר שודר ב-CNN, ערוץ חדשות אמריקאי, עימות ראשון בין נשיא דמוקרט, ג׳ו ביידן, לבין נשיא רפובליקני לשעבר, דונלד טראמפ. לא בדיוק עימות; זו הייתה, נכון יותר, תוכנית ריאליטי מסוג ״הזמר במסכה״. טראמפ נתן בתוכנית מופע שקרים ללא רסן, ביידן התאמץ להיצמד לעובדות. טראמפ, מלך הג'יבריש, היה בוטה וולגרי ולכן ״ניצח״ בעימות, הן לפי סקרים והן לדעת הפרשנים.
עוד בטרם כבו לגמרי אורות הזירה שעליה ניצבו שני המתמודדים, וכבר פרצה בסערה התביעה מביידן להודיע על פרישה מהמרוץ לנשיאות, שאותה דאגו לפמפם ולהדהד עסקנים דמוקרטים בכירים.
למה, לכל הרוחות, למה? אני כופר בטענה שלפיה הופעה לא מוצלחת, אם כי לא קטסטרופלית, בריאליטי טלוויזיוני יכולה או צריכה לשמש עילה להדחת ביידן ממרוץ הבחירות ארבעה חודשים לפני יום הבוחר.
מותר ורצוי היה לשקול את מועמדותו לפני שנה, אפילו לפני חצי שנה – אבל לא עכשיו, ולא כתגובה למסכת השקרים המצמררת שהציג טראמפ באותו העימות. הרי יותר מכל תהא זו מתנה אלקטורלית לטראמפ עצמו, שיזדרז להכריז: אני הפלתי את ג׳ו הקשיש על הקרשים וגרמתי לסילוקו! כל הכבוד לי!
במקום להתרכז בשכנוע ביידן לוותר מראש על כהונה נשיאותית שנייה, צריכים הדמוקרטים בארה״ב להתרכז בפתרון מעשי של החידה המעיקה על קמפיין הבחירות שלהם: מדוע כל כך הרבה האמריקאים (לפי סקרים) סבורים שמצבם הכלכלי כעת גרוע ממה שהיה תחת טראמפ, בשעה שלפי כל מדד אובייקטיבי מצבם השתפר דרמטית.
הנה כותרת סקירה מעמיקה שפירסמה בסוף השבוע קרן המטבע הבינלאומית: "כלכלת ארה"ב רשמה בשנים האחרונות הישגים יוצאים מהכלל". בסקירה מביאים כלכלני הקרן רשימה של הישגים: בארבע שנים נוצרו במשק האמריקאי 16 מיליון מקומות עבודה חדשים. השכר הריאלי, הפריון ורמת החיים הריאלית עלו משמעותית. תבערת האינפלציה כובתה בלי האטה ובלי מיתון, ועומס החובות של המגזר הפרטי והעסקי התברר כנסבל.
לרשימה זו צריך להוסיף את ההוזלה של תרופות מרשם, את עצירת גלי הפשיעה והרציחות, את התיקונים השוויוניים במסי ההכנסה וההון, את הקצאת 200 מיליארד הדולר לסיוע צבאי לאוקראינה (ולישראל) ואת הקיטון בשיעור העוני בקרב השחורים. לצד החובה מציינת קרן המטבע הבינלאומית את הגירעון הגבוה בתקציב הממשל הפדרלי (כ-7% מהתוצר השנה), יחס חוב/תוצר גבוה (123%, כמעט כפול מישראל) ומכסי מגן על יבוא מסין, המעוותים את התחרות.
כלכלני קרן המטבע לא חריגים בהערכתם המאוד חיובית של שנות ביידן בבית הלבן. זה עתה חתמו 16 חתני פרס נובל לכלכלה על מכתב פתוח משותף, ובו מעלים על נס את הישגי הנשיא ביידן בניווט הכלכלה האמריקאית ומזהירים בלשון חריפה מפני התוכניות של המתמודד הרפובליקני דונלד טראמפ.
ולמרות זאת, הפופולריות של ביידן נמוכה יחסית, ובמקום שמדיניותו הכלכלית תשמש הקלף החזק בידיו — היא נתפסת כנקודת חולשה. למה? התשובה המתבקשת: מכונת התעמולה/ההסברה של המפלגה הדמוקרטית בכלל ושל סביבת הנשיא בפרט חלודה, מקרטעת, מסורבלת וממוקדת בנושאים לא קריטיים לציבור הבוחרים.
מומלץ לכן לקמפיין הבחירות שלו לאמץ מחדש את הסיסמה הבלתי נשכחת של ביל קלינטון במסעו לנשיאות ב-1992 — זו הכלכלה, טמבל! — ולהשתמש בה לא ככלי לניגוח אלא כזרקור על הצלחתה הכלכלית הגדולה של נשיאות ביידן.
לסיום: יהיה זה מתחת לכבודו של ביידן להתעמת בטלוויזיה פעם נוספת עם פוליטיקאי שקרן ועבריין, ומתחת לכבודה של המפלגה הדמוקרטית להוציאו מהמרוץ לנשיאות בשל "הפסדו" במופע ריאליטי טלוויזיוני רדוד מול רמאי ובדאי. נשיא ארה"ב צריך לדעת להנהיג את העולם החופשי ולא לעשות פרצופים על המסך.
סופה של אמת לנצח, גם אם היא נאמרת קצת בגמגום ובלשון כבדה. תנו לג׳ו ביידן לנצח. הוא עוד יכול.
יהיה זה מתחת לכבודה של המפלגה הדמוקרטית להוציא את ביידן מהמרוץ לנשיאות בשל "הפסדו" במופע ריאליטי טלוויזיוני רדוד מול רמאי ובדאי
