1. דוד הוא אחד. אחד ממאות החיילים שאיבדנו במלחמה הזו שעוד לא הסתיימה. מעל 600 נשמות טהורות וקדושות שעלו בסערה השמיימה. דוד הוא אחד מאותם חיילים ששילמו בחייהם כדי שישראל תוכל לעמוד מול מבקשי רעתה. אין מלחמה צודקת מזו שיצאנו אליה לאחר הטבח הנורא, מלחמת אין ברירה נגד אויב אכזר, שאם הגיבורים האלה לא היו עומדים מולו, היה שוחט ללא רחם את כולנו, עד אחרון הילדים שלנו. קשה להספיק לספר את סיפוריהם של כל הנופלים במערכה הזו, סיפורי גבורה יוצאי דופן של ישראלים פשוט מדהימים, שהסתערו ללא פחד ושילמו בחייהם בזמן שהגנו על המולדת.
רס"ן דוד שקורי ז"ל הוא אחד מאותם גיבורים.
2. ב-6 בפברואר הוא נפל בעזה. דוד שירת בחטיבה 401 כסמג"ד הנדסה. הוא נפל ביום הולדתה של אמו.
"ציפיתי לשיחה ממנו באותו היום", היא סיפרה, "שיתקשר להגיד לי מזל טוב. אבל אלוהים בחר אחרת". אביו סיפר שסמך מאוד על דוד, וכיוון שבנו אמר לו שהכל יהיה בסדר, שאל את החיילים שבאו לבשר את הבשורה המרה שוב ושוב אם זה בטוח, אולי נפלה טעות.
סבתו, שעלתה לארץ מארגנטינה, אהבה את דוד מאוד. נכד ראשון, קצין בצבא, עטרת ראשה. כשנפל הבטיחה שלא תעזוב את בתו, יהלי. תעטוף אותה באהבה.
כארגנטינאי דוד אהב מאוד אסאדו, ואחרי מותו פורסם באינטרנט מתכון מיוחד של הבשר. בדיוק כמו שדוד אהב.
3. דוד היה נשוי לדפנה המקסימה ואבא ליהלי המתוקה. הוריו ואחיו הם ירושלמים בכל הווייתם. מישהו שלח לי הודעה בפייסבוק: "היי חנוך, היום איבדנו חבר שמגיע בכל חופשה מהצבא למרכז הטניס, אתם בטח מכיר אותו בפָּנים".
מרכזי טניס בישראל הם קהילות, ומרכז הטניס בירושלים במיוחד הוא מקום כזה שמחבר אנשים ומספק הפוגה של נחת בעיר שאיננה מהשפויות בעולם. לא הכרתי את דוד באופן אישי, אבל הלכתי לנחם את משפחת שקורי. קשה לי בניחומי אבלים. בביקורי פצועים אני משתמש בהומור כדי להתקרב ולשמח, אבל בבתי אבלים הכאב לופת אותי בעוצמה. אני מסתובב עם כאב המשפחות גם זמן רב אחרי, ומרגיש אותו מעת לעת פיזית בגוף. אני גם לא מצליח למצוא מילים שינחמו באמת, רק מבטיח לעצמי תמיד אחרי ניחום אבלים לעשות מאמץ להיות קצת יותר טוב לעילוי נשמתו של הנפטר. כדי להיות ראוי.
דפנה, אלמנתו של דוד, היא אישה צעירה, בת 27, שמשרתת בקבע. לדוד ודפנה נולדה יהלי, והחלום של דוד היה ללמד אותה טניס ולהעביר אליה את אהבתו למשחק. דוד שיחק טניס בילדותו במרכז הטניס בירושלים (שבו גם אני משחק), והיה הבטחה גדולה. לבר-המצווה שלו ביקש להיפגש עם אנדי רם, שאותו העריץ. אביו לקח את דוד לאנדי, והם שיחקו יחד טניס. יש מזכרת מתועדת מהאירוע, שצולמה במצלמת וידיאו ישנה. כשיצאתי מהשבעה צילצלתי לאנדי לספר לו על כך, והוא יצר קשר עם המשפחה. הם גם שלחו לו את הסרטון.
4. בגיל 18, למרות שדוד יכול היה לבחור במסלול של ספורטאי מצטיין, הוא בחר בקריירה צבאית. רצה לשמור על המדינה. בדיעבד זו הייתה החלטה גורלית. בגיל 30 וקצת נפל על משמרת ארצנו, לאחר שהשתתף באינספור מבצעים לגילוי ופיצוץ מנהרות טרור.
כשבועיים לפני תחילת המלחמה דוד שיחק טניס בפעם האחרונה. חבריו סיפרו ששיחק יום אחרי יום ונראה כמו דוד השחקן של פעם - התשוקה לטניס בעיניים, האמוציות והמלחמה גרמו לו להסתער על כל כדור.
כשהגעתי לנחם את משפחתו הם סיפרו לי שתיכנן אחרי שיפרוש מהצבא לעסוק בטניס, שאותו ראה ככלי חינוכי. אז יחד עם המשפחה ומרכז הטניס (ובעזרתם האדיבה של ראש העירייה ולשכתו של אביגדור ליברמן, שמשחק גם הוא במרכז בירושלים), יזמנו הקמת גינה טיפולית מיוחדת במרכז, שנחנכה בשישי שעבר. רבים הגיעו לשם. המחבט של דוד ז"ל נמצא בגינה לזכרו בתוך אבן ירושלמית, במרכז הטניס. עליו מתנוססת מדבקת סמיילי שדוד הדביק.
חייליו ומשפחתו סיפרו לי שדוד ביקש שהכל תמיד ייעשה בחיוך, וכשיהלי הקטנה רצה על המגרש כשקיימנו משחקי ראווה לזכר אביה, כולם באמת חייכו אליה. לטקס חנוכת הגינה הגיעו גם ליאור סושרד, רן בן שמעון, גורי אלפי, אנדי ויוני, אלכס שטילוב, יונתן כהן ואורחים נוספים, שבאו לחלוק כבוד לגיבור ישראלי.
"דוד", אמרתי שם, "הלב כואב מההבנה שאתה לא תזכה לראות את יהלי גדלה, אבל אני מבטיח לך שהיא תדע תמיד איזה אבא היה לה ותרגיש זכות להיות בתך. אני גם מבטיח לך שאנחנו לעולם לא נשכח את גבורתך ונשתדל להיות ראויים".
5. דוד שקורי הוא אחד ממאות החיילים שאיבדנו. כל אחד מהם הוא עולם. כל אחד שהלך הותיר אחריו לבבות שבורים וכואבים. חלל שאי-אפשר יהיה למלא. לעיתים נראה כי מלאה הארץ צער ובכי ואין בית שאין בו מת. הלוואי שיהיו למשפחות הנופלים הכוחות לקום. תפקידנו לא לעזוב אותם לרגע. להיות כאן איתם בכאבם. ובבניין ציון ננוחם. שבת שלום.
2 צפייה בגלריה
(דוד שקורי ז"ל, עם אשתו דפנה ובתם יהלי. תפקידנו לא לעזוב אותם לרגע | צילום: באדיבות המשפחה)
