באותו היום שבו חגג קיבוץ ברעם שבגליל העליון 75 שנים להיווסדו, איבדו חברי הקיבוץ 20 אחוז משטח המטעים שלהם - שנשרפו באש הטילים של חיזבאללה. כ-250 דונמים נשרפו ואבדו. "האש התפשטה במהירות ב-70 שורות של עצים עמוסי פרי, ולנו לא נותר מה לעשות חוץ מלנסות למנוע ממנה להתפשט עוד", מספרת בכאב יערה ויקסלבאום-שטהל, צלמת חובבת ואשתו של פול, מנהל המטעים.
עצי הפרי המוריקים של הקיבוץ השתלבו בכל חייה של יערה. היא נולדה ביניהם ואף הכירה את פול בעבודות הקטיף תחת שמש קופחת. את תמונות החתונה שלה עשתה כמובן גם בצל העצים. במשך שנים היא מתעדת אותם בתפארתם. "אני מצלמת את המטעים שלנו כל כך הרבה שנים. לא דמיינתי שהם ייראו במצב הזה, שרופים וחרבים. הלב שלי נשרף מהמחזה הזה".
בחלקות העצים הנשירים הושקעו מאמצים רבים של שנים. התיאור דם, יזע ודמעות לא יכול להיות מדויק יותר. מייסדי ברעם ידעו כבר זמנים קשים, אך בקיבוץ לא מכירים תחושת חוסר אונים כזו, שבה ההנהגה הישראלית מנרמלת את מציאות הירי היומיומית אל שטח ריבוני של מדינת ישראל - שהפך בעל כורחו לרצועת ביטחון שתושביה נעקרו ממנה, ולא יודעים מתי ישובו.
"הורינו הגיעו לאדמת טרשים, וגם אז היו את האויבים בלבנון - אבל עכשיו אנחנו מרגישים שאנחנו פה לבד על הגבול. מתמודדים עם תקיפות חיזבאללה, שהורס את מפעל החיים שלנו ואין מי שנותן מענה ועוצר את זה. אי-אפשר עדיין לאמוד את הנזקים, וההערכה היא מרבית העצים לא ישרדו ונאלץ לעקור אותם".
ויקסלבאום-שטהל מבהירה עם זאת כי נטישת האדמה לא באה כלל בחשבון: "אנחנו לא מתכוונים להתייאש. במקום שבו נעקור, גם ניטע. אנחנו יושבים פה כבר 75 שנה וכאן הם החיים שלנו. השאלה כמה זה עוד המציאות הזאת תימשך. המדינה תצטרך להיכנס תחת האלונקה ולעזור לחקלאים, כי אלו השקעות של מיליונים שאבדו. זו אזלת יד. כשאתה רואה את מפעל החיים שלך עולה באש ואין לה מה לעשות עם זה - זה עניין שאסור להשלים איתו".
