המחלוקת בדבר היקף השפעתן של אליטות בירוקרטיות על ניהול ענייני המדינה היא תופעה גלובלית. העולם מנוהל בפועל, יותר ויותר, בידי שכבה בינלאומית אחודה של רגולטורים, משפטנים, חשבים, יועצים ומנהלנים, המדברים שפה אחת ודברים אחידים. מנגד, כוחות עממיים ומקומיים קוראים תיגר על עוצמתה הגוברת של האליטה המריטוקרטית. כוחות אלה הביאו לברקזיט, לעליית טראמפ לשלטון (בכהונה אחת לפחות), לשלטונם של ארדואן, ג'ורג'ה מלוני ועוד. השבוע מסתמנת האפשרות שראש הממשלה הבא בצרפת יהיה ז'ורדן ברדלה: רווק בן 28, בוגר תיכון מפרבר קשוח צפונית לפריז, חסר השכלה אקדמית או ניסיון תעסוקתי מחוץ למוסדות המפלגה שלו.
הפופוליזם והאליטיזם הבירוקרטי מנהלים מאבק מסלים ומקצין. צמרת השירות הציבורי מגיבה לפופוליזם בחיזוק שליטתה בקבלת ההחלטות, במשפוט הפעילות הכלכלית ובביסוס שיתופי פעולה אזוריים וגלובליים בניהול גורמי מקצוע ממונים, כמשקל שכנגד להחלטות של גורמים לאומיים נבחרים. כמו המלוכנים במאות ה-18 וה-19, הם טוענים שלא ייתכן להפקיד סמכויות רציניות בידי האספסוף, וזועקים שיש להגן על המדינה מאימת הברברים שבשער. לפעמים הם מצליחים לחזק את שליטתם, וישראל של השנים האחרונות היא דוגמה קיצונית לכך, חריגה בקנה מידה גלובלי, ולעיתים הם גורמים דווקא לתגובת נגד פופוליסטית חזקה עוד יותר.
האליטות המקצועיות אכן מחזיקות בכישורים שהגופים הנבחרים חסרים. כמו יועצי המלכים בעבר, הם מנוסים יותר, משכילים ומשמרים זיכרון ארגוני היסטורי. נבחרי ציבור אינם יכולים להתחרות במומחיותם הנצברת של אנשים כמו גלי בהרב-מיארה או אמיר ירון. ועם זאת, דמוקרטיות נוטות להיות חשדניות כלפי אליטות המשמרות את כוחן ומקשות על כניסה לשעריהן, גם כשמרבית חבריהן מוכשרים. התיאוריה הדמוקרטית היא שפשרה מסוימת בסטנדרטים של מיון מריטוקרטי היא הכרחית כדי לאפשר מוביליות חברתית וצדק בין-קבוצתי, ובסופו של חשבון – גם קבלת החלטות מוצלחת יותר.
על הרקע הזה קבעה לאחרונה היועמ"שית שהממשלה מחויבת למנות את נציב שירות המדינה באמצעות ועדת איתור בראשות שופט בימ"ש עליון בדימוס, ולא באמצעות החלטת ראש ממשלה הכפופה לאישור הוועדה לאישור מינויים בכירים. היועצת עצמה, יש לומר, מחזיקה בסמכויות שאין לאף אחד מעמיתיה בעולם המערבי. למשל: סמכות לחייב את הממשלה לפעול לפי החלטותיה ללא פסק דין שיפוטי, סמכות להגיש כתב אישום ללא אישור ציבורי או שיפוטי ולהביא בכך להחלפת השלטון ועוד.
המתכונת המקובלת יותר במערב היא שונה מזאת שדרשה היועמ"שית. בארה"ב, אוסטרליה, ניו-זילנד, קנדה, צרפת ואיטליה, למשל, המינוי נעשה על ידי ראש הרשות המבצעת ללא מגבלות. גם בישראל, בכל שנותיה, נעשה כך המינוי.
בשנת 2018, עם מינויו של הנציב הנוכחי, החליטה הממשלה כי לקראת מינויו של הנציב הבא ייקבע נוהל מתאים, וכעת כאמור מציע הייעוץ המשפטי מינוי הנשלט בידי ועדה. הטיעון כעת הוא ש"ישנה מניעה משפטית" למנות את הנציבים באותה דרך שבה מונו הנציבים בעבר ושבה הם מתמנים בכל העולם המערבי כמעט, משום שהיא "אינה נתמכת בתשתית מקצועית ואיננה מנומקת כדבעי". העמדה הזאת מסמנת הקצנה יוצאת דופן, בראייה ישראלית ובינלאומית כאחת, של מסירת עמדות הכוח במדינה לידי צמרת השירות הציבורי.
נבחרי ציבור אינם יכולים להתחרות במומחיותם הנצברת של אנשים כמו בהרב-מיארה. ועם זאת, דמוקרטיות נוטות להיות חשדניות כלפי אליטות המשמרות את כוחן