אמת מקובלת על כולם היא שלונדון יודעת להתלבש חגיגי עבור משפחת המלוכה, אבל בשבוע שעבר היא עשתה את זה לראשונה עבור נסיכה אמריקאית. לקראת ההופעות של טיילור סוויפט, הרחובות של העיר התמלאו בצעירות וצעירים שנראו כמו ניצבים ב'ברבי', עם שמלות פאייטים, סרטים בשיער ופנים מקושטות באבני חן. שלטים בירכו את הנוסעים הדחוסים ברכבת התחתית בדרך לאצטדיון, וחנויות הקדישו פינות - לפעמים מחלקות - למכירת צמידי חברות שהמעריצים מחליפים זה עם זה במהלך הקונצרט, כדי שאף סוויפטי ייתפס לא מוכן.
להופעה המבוקשת בעולם אף אחד לא מגיע במקרה. היא דורשת תכנון קפדני, נסיעות ארוכות והשקעה כספית גבוהה. כרטיסים למופע ה-ERAS נמכרו בתוך שעות בודדות, ובני המזל שזכו בהם היו אלו שישבו מול אתרי ההזמנה במשך שעות ארוכות מבלי למצמץ. אלו שמיצמצו, רכשו את הכרטיסים מספסרים בעלות של אלפי דולרים ששילמו בלב שלם ולעזאזל עם שכר הדירה. אבל אין דבר שמעיד על מחויבות הסוויפטיז יותר מהמופע עצמו, כאשר הקהל צורח באקסטזה את מילות השירים - אלו שיצאו יומיים קודם לכן, כמו גם אלו שנכתבו כשסוויפט הייתה פרח-קאנטרי בת 16. מדובר במשימה לא פשוטה - הלהיטים של הזמרת השתדרגו בשנים האחרונות מפופ קליל וקליט לשירי סטורי-טלינג ארוכים. כדי להכיר את מילותיהם של 46 השירים שהיא מבצעת בערב אחד, צריך להאזין להם שוב ושוב, ושוב. אין פזמון - תשננו.
ואולי זו הסיבה שהמגה-תופעה שהיא טיילור סוויפט לא הצליחה לסחוף את הקהל הישראלי. בהופעה של קולדפליי שנערכה לא מזמן באתונה, נכחו על פי ההערכות כעשרת אלפים ישראלים. בוומבלי הגדוש ב-90 אלף (!) איש, לא נשמעה עברית בכלל. כי כנראה שכשזה נוגע למוזיקה, הקהל הישראלי אוהב בידור, לא עבודה קשה. ואולי עוד יותר מזה, הוא אוהב אמנים שאוהבים אותו, ועד כה, סוויפט לא מראה סימנים כאלו. כמובן שההפסד כולו שלנו, כי בסופה של הדרך מלאת התלאות, סוויפט היא זמרת שיודעת להשקיע חזרה בקהל שלה, וההופעות שלה הן תצוגות תכלית של פרפורמרית אדירה, שצולחת בקלילות שלוש וחצי שעות. יש מי שמכנים את הסוויפטיז כת, ואולי הם צודקים. אבל כת שחורתת על דגלה פמיניזם, עבודה קשה ונצנצים, בעיקר מעלה את השאלה - איפה נרשמים?
