פומלו // ורד זינגר } פרדס } 224 עמ'
קודם כל ואחרי הכל, הספר נקרא בעניין רב מתחילתו ועד סופו. עד כמעט סופו. אבל בחשבון אחרון הרוב קובע.
אחד מתפקידיה של הספרות הוא להציע נחמה. ונחמת הספרות נובעת דווקא מאי-הסבת פניה מהכאב. להפך, מבט אל הכאב הוא ראשית הנחמה שמציעה הספרות. אני מפשט ומייפה מעט, כי בקריאת ספרות על כאב ישנו גם רכיב נאצל פחות אך אנושי ובלתי נמנע: הרווחה על כך שהדברים הרעים קורים לאחרים. כך או כך, כדי להציע נחמה לא מספיק להציג את הכאב, את הפצע, לראווה. הספרות הטובה המנחמת מבקשת לפצות על הכאב בתחבושות וברפואות אסתטיות. להמתיק אותו. יכולת דיוק מימטית, קצב מתמיד בעיקשות, צחות לשון, גילויי עומקים, אותן פסגות שהתהפך כיוונן לעבר התהום — כל אלה, למשל, הרטיות שמניחה הספרות על הפצע. יושם אל לב במיוחד הקצב: ההתקדמות העלילתית, שהיא היסוד המרכזי של הסיפורת, מנחמת מעצם טבעה, כי פירושה תנועה, ותנועה היא חיים.
'פומלו' הוא ספר על כאב, גופני ונפשי. גיבורתו, דינה קליין, כבת 50, יוצאת בפתח הרומן מניתוח באיכילוב, ניתוח רציני במעי הדק שהציל אותה ברגע האחרון מסְטוֹמָה. כאובה והמומה חוזרת דינה לביתה התל-אביבי כשסועד אותה מי שהיא מכנה המוּתָר שלה, כלומר הגרוש שלה. העתיד הנשקף לה נראה שחור משחור, יחסיה עם האנשים הקרובים לה (סהר הגרוש, חברה, אח) אינם טובים. בִתה האהובה נויה היא חיילת שבקושי מגיעה הביתה. דינה היא אישה קשה, עוקצנית, מרירה. לטעמי לא מספיק טורחת הסופרת להבהיר לקוראיה את פשרה של התנהגותה כלפי הקרובים אליה. להבין הכל פירושו לסלוח הכל, אומר הפתגם הצרפתי הבעייתי, אך למצער הסופר צריך להסביר לקוראו במועד שאינו מאוחר מדי את חריגות הדמות שלו משביל הזהב ההתנהגותי. זינגר אינה חוסכת מקוראיה תיאורים של גועל גופני, הקאות ויציאות ובחינתן המדוקדקת. החיים הם רמייה אחת גדולה, היא מכריזה באחד הרגעים, והגלישה לעבר הזִקנה חושפת אותם.
אז איך ספר כזה יכול להיות מהנה? יש בו קצב, יש בו דיוק, יש בו צחות הלשון. ביחס לצחות הלשון, הספר, למעשה, טומן בחובו, אולי בלא-מודע שלו, רמז באשר לתפקידה של השפה הצחה בהמתקת המציאות הקשה, הגסה. דינה עובדת כממונה על פניות הציבור באקדמיה ללשון עברית. שם תפקידה לסייע במציאת חלופות עבריות למילים לועזיות. כשהיא מביטה בדֵק העלוב בביתה, חושבת דינה כך: "הדק היה דהוי, ואיים בהירים שאיכלה השמש בלטו בו כמו קרחות בראשו של מצורע. הוא לא היה ראוי לחלופה שמצאה לו האקדמיה, סֶפֶן, על פי שימושי השורש ספ"ן — הקשורים לציפוי בעץ, כמו בתיאור בניית מקדש שלמה בספר מלכים: 'וייבן את הבית ויכלהו ויספון את הבית גבים ושדרות בארזים'. 'ממש מקדש', מלמלה כשנזכרה בפסוק". העברוּת מביית ומגייר מילים זרות ורחוקות ולעיתים מייפה מציאות מכוערת. ישנו כאן משל לספר הזה עצמו שמביית דרך השפה מציאות קשה. זו רמיזה עקרונית ולכן היא חוזרת בספר בעיקשות המדגישה את הפער בין הבירא עמיקתא של המציאות לאיגרא רמא של השפה. הנה דוגמה בוטה אך אופיינית: "היא ניגבה את אחוריה ובדקה את הצבע על נייר הטואלט — חום צהבהב. כמו צבע ההפרשות של נויה, נזכרה, בימים שבהם הכילו את הקולוסטרום. אף שהמילה הלועזית הדיפה ריח של תרופה, לא הצליחה החלופה העברית שהעניקה לה האקדמיה, 'חלב ראשית', להכות שורש בציבור [...] והגיעה למסקנה שמדובר בחלופה צלולה מאין כמותה".
ובעוד אמצעי ספרותי משתמשת זינגר במיומנות כדי להמתיק את כאב וקושי וכיעור המציאות שהיא מתארת: מתח. היא יוצרת מתח כיוון שבזיכרונה של דינה צץ בעקשנות מאורע שחזר על עצמו בילדותה. היא חוזרת מחנות המכולת, עמוסה בממתקים, וקוראת לעבר אחיה שנמצא בדירה למעלה: "יש לימונים? ופומלה?" ומחכה לתשובתו. מדוע עשתה זאת?! היא תוהה. את הפירות לא אהבה והרי בחיקה נחו מטעמים. המתח הזה נבנה במיומנות ומוּתר לקראת סוף הרומן באופן מספק.
אלא שהתרתו מעלה זיכרון ילדות נוסף החותם את הרומן ומוביל להתרתו האמיתית, הגדולה. וכאן נעוצה חולשתו של 'פומלו'. זיכרון ילדות מודחק הפותר מציאות פסיכולוגית הפך ל"דאוס אקס מכינה" אופייני לימינו. מלבד זאת שזו אכן התרה מעט מאולצת, כמו הפתרון היווני — שאני מניח שהיא הרבה פחות שכיחה במציאות עצמה מאשר בייצוגים הספרותיים או הקולנועיים והטלוויזיוניים שלה — היא מסגירה איזו תפיסה סנסציונית של ספרות זולה, שבה "סוד מהעבר" מתגלה ו"מסביר" הכל. אוסקר ויילד, באמירה פרובוקטיבית מפורסמת, אמר פעם: "רק אנשים רדודים לא שופטים על פי הופעה חיצונית". אבל הוא חתם את המכתם הזה באמירה חשובה בהרבה מראשיתו המתריסה: "המסתורין של העולם טמון בגלוי, לא בסמוי". ספרות חזקה ובעלת ערך יודעת להציג באופן מסעיר את החלקים השגרתיים כביכול של הקיום, הכאובים, הלא-פוטוגניים.
זינגר יודעת זאת. והראיה: רובו ככולו של הרומן שקדם לסוף המרעיש. •
הספר טומן בחובו רמז באשר לתפקידה של השפה הצחה בהמתקת המציאות הקשה, הגסה
