במסגרת מהפכת השבטים שעברה הטלוויזיה הישראלית ב-15 השנים האחרונות, הציבור החרדי מעולם לא היה יותר נגיש, אנושי וגם אהוד על הצופים והצופות ולא רק בגבולות הארץ. מ'שטיסל' האשכנזית דרך 'שבאבניקים' המזרחית ועד 'ריקוד האש' הפסיכדלית ו'מתיר עגונות' המרגשת, הקהל שמחזיק ביותר ממכשיר טלוויזיה אחד היה חשוף ואמפתי מאי פעם לקהל שלא מכניס את השיקוץ הביתה. באופן לא מפתיע, אחת היצירות הבודדות שלא זכו להצלחה הייתה 'אוטונומיות', מאת היוצרים של 'שטיסל', שהייתה מוקצנת ופסימית: למי יש כוח לדיסטופיה קודרת כשחצי תל-אביב נוסעת לבני-ברק בלילות חמישי כדי לאכול טשולנט.
אולם בארבע השנים האחרונות "הדברים התגלגלו אחרת", כפי שנכתב בפתיח של 'אוטונומיות', שללא ספק הקדימה את זמנה וזיהתה את המגמה לפני כולם. תחילה היו אלה סגרי הקורונה, שהטילו ספק באופטימיות שפשתה במיינסטרים, ולפיה בחברה החרדית מתקיימים "תהליכי עומק" ו"ישראליזציה" בהתאם להעמקת האחיזה השלטונית. ואז הגיעה המלחמה, ואיתה גם האכזבה נוכח הקו המיליטנטי של בכירי הרבנים וחברי הכנסת בנוגע לחובת הגיוס והצורך בלוחמים עקב האבידות הקשות והחורבן שפוקד משפחות על בסיס כמעט יומיומי. בעיניים הללו, החולמנות הנאיבית של עקיבא מ'שטיסל' או החריפות של אבינועם מ'שבאבניקים' מעלות שאלות על הפער בינם לבין צעירים בגילם שנשלחים להקריב את חייהם בעזה ואולי גם בלבנון.
כל זה מעמיד במבחן לא רק את 'קוגל' (הספין-אוף של 'שטיסל') ואת העונה הבאה של 'שבאבניקים' (שעסקה בסוגיית הגיוס בפרק חשוב), שכבר נכתבו וצולמו. השאלה המרתקת היא כיצד היוצרים והיוצרות, גופי השידור וגם הקרנות שהרעיפו תקציבים כדי לחולל שינוי, יגיבו למשבר שלא ניתן להתעלם ממנו ולא ייעלם לשומקום. האם, למשל, הבדלנות של החרדיוּת האשכנזית תמשיך להיות מתוארת גם באופן א-פוליטי, למרות הנטייה הברורה ואף הקיצונית שלה ימינה במציאות? האם נותר מרחב הכלה לסוג התיווך שהציעו במאית דגולה כמו רמה בורשטיין וכותב מגה-מוכשר כמו אלירן מלכה? איפה יעבור הגבול בין "הצצה מרתקת" לניתוק ופחדנות?
קשה וגם לא כל כך חכם לנחש מה מתבשל בלפטופים בימים הללו, אבל כן ניתן להניח שעידן הסקרנות האנתרופולוגית כלפי הציבור החרדי עומד בפני טלטלה משמעותית ואולי גם בפני סיום. במילים אחרות: פחות "שכויח" ויותר "היה לא תהיה".
