מסיבת סיום גן חובה של אחת מנכדותיי כללה טקס קצר, שהותיר את כל הנוכחים בפיות פעורים. אחרי הברכות והמחמאות ותוכנית אמנותית של שירים וריקודים, אמרה הגננת שהשנה הנוכחית הייתה קשה לכולם: לארץ שלנו, למדינה שלנו וגם לאזרחים, אפילו לאנשים גדולים אך נמוכי קומה כמו ילדי גן חובה. זה לא ציטוט מדויק, אבל זו הייתה האווירה.
לכן, הוסיפה הגננת, כל ילדי הגן מודים לחיילים הגיבורים שלנו, ששומרים עלינו, לכוווו-לם, ובמיוחד לשני אבות מהמושב הקטן שלנו. היא הזמינה בת ובן שאבותיהם גויסו בשבת ההיא ומאז הם בעזה. "הם בפנים", בוגרי גן חובה כבר יודעים לומר. הגננת הגישה להם תעודה ממוסגרת עם סרטים וחותמת שבה נכתב: "מדליית הגבורה של גן תות מוענקת למשפחת... בהערכה, אהבה ותודה גדולה".
כשראיתי את האב ובנו, מחייכים בשמחה ואוחזים בתעודה בגאווה, הרגשתי משהו כמו הארה. מול עיניי נחשף ציבור רחב שעד כה, למיטב ידיעתי, איש לא התייחס אליו. ילדי המילואימניקים, אפרוחי המילואימניקים, שלושה שנתונים מכל רחבי הארץ שמאז השבת ההיא חיים עם אבות מגויסים.
ברור שלא בזדון מקופחים ילדי המילואימניקים, מעבר לכרטיסי כניסה למופעי פורים ופסח. שירותי הרווחה והבריאות, לצד מרכזי החוסן, כורעים תחת העומס. יש סיוע נפשי לילדים שניצלו מהטבח ולאלה שהתייתמו באחת, יש ילדים פצועים לצד ילדי חיילים פצועים, ויש ילדי מפונים שכבר תשעה חודשים גרים במלונות (חלומי הרטוב הוא לראות איך מירי רגב שורדת בדירת חדר עם בעל, שלושה ילדים וכלב) וכל זה לפני שהחלו לגעת באלפי המשפחות שבהן כבר נגע השכול. אז על מה ילינו ילדי המילואימניקים? אם המלחמה תחגוג יומולדת שנה, שלא נדע, ניתן להם גם כרטיסי כניסה למופעי סוכות. שבורא עולם ירחם ולא נצטרך לחלק גם לפסטיגל. הציניות הזאת, שממש לא אופיינית לי, נובעת מידע אישי. אחד מחתניי, סרן במילואים, רופא קרבי בעזה, אבא לשניים. הוא כבר חצה את קו המאתיים ימים. שני האינדיאנים שלו כבר שכחו את שגרת חיי המשפחה. אתמול הזעיקו אותי לגן של עילמי-נשממי, שפתאום הקפיץ חום, ובדרך הביתה חטפתי עקיצה. "אוף", התגרדתי, "הלוואי שלא היו יתושים בעולם". הסטודנט של טרום-טרום חובה נעץ בי את אגמי התכלת שלו ואמר: "הלוואי שלא היו מילואים".
זו הדרך שבה הוא חווה את המלחמה. אבא במילואים כבר מלא זמן. הוא לא בא לאסוף אותי מהגן ולא משפריץ עליי בים. כלפי חוץ הכל בסדר, אבל היומיום שלהם מתנהל מתחת לענן כבד של דאגה. גם כשכולם מקפידים על אין-טלוויזיה אין פרונט אוף דה צ'ילדרן, אנחנו אפילו לא מעלים בדעתנו עד כמה הם יודעים ופוחדים.
עכשיו, ברגעים אלה ממש, בעודנו נדרשים לכתוב פרק קודר בהיסטוריה הישראלית והיהודית, אנחנו מגדלים דור של נפגעי חרדה מבטן ומלידה. עצוב לומר את זה, אבל זו האמת. לכן, אם שרשרת מסיבות הסיום שלכם עדיין לא הסתיימה, או אם בקרוב תוזמנו למסיבת הסיום של חוג הג'ודו או הקייטנה, שימו עין על ילדי המילואימניקים. מילה טובה, טפיחה על השכם, יהיה בסדר. אמן.
אבא במילואים כבר מלא זמן. הוא לא בא לאסוף אותי מהגן ולא משפריץ עליי בים. כלפי חוץ הכל בסדר, אבל היומיום שלהם מתנהל מתחת לענן כבד של דאגה