בימים אחרים, הקאמבק של "המירוץ למיליון" היה יכול להיות האירוע הטלוויזיוני של הקיץ: ריאליטי שהיה בפסגה של ערוץ 2, התרסק אחרי הפיצול ונעלם מהמסך האומלל של רשת רק כדי לחזור בקשת עם הבטחה לעונה גרנדיוזית ונוצצת כמו עיניו של המנחה הטרי, יהודה לוי. אפשר היה לדסקס כיצד "המירוץ למיליון" משרתת את אסטרטגיית הפריים-טיים של ערוץ 12 אחרי עידן "האח הגדול": תוכניות קלילות ונעימות שמתאימות לצפייה משפחתית ולא לדיונים בוועדות הכנסת.
אלא שכל זה זניח לעומת מקומה של "המירוץ למיליון" בתהליך הנורמליזציה של הטירוף, שבו ישראל נלחמת ומתבדרת. רק במוצאי השבת האחרונה נשמטה הלסת מהאופן שבו זינקו בקשת וברשת מדיווח בפנים נפולות על מותם של שני חיילים לחגיגת הצהלות והפלאשים של "רוקדים עם כוכבים" ו"האח הגדול". אפילו קלישאת ה"במעבר חד" לא הייתה שם, כי נדמה שבטלוויזיה המסחרית כבר לא מרגישים שיש פה משהו מעוות ואין צורך להסביר לצופים ולצופות, במילים פשוטות וכנות, למה עסקים (וזה בעיקר עסקים) כרגיל.
אם לא די בכך, "המירוץ למיליון" גם נראית כמו גלויה מתקופה קדמונית, שבה ישראלים וישראליות תיזזו בין מדינות העולם מבלי לחשוש לדבר בעברית במונית וכל שכן לעשות זאת עם צוות הפקה שלם, במשחק שחלק ניכר ממנו מוקדש להתענגות על פערי התרבות בין הישראלים והמקומיים. מעניין לדמיין, למשל, את משימת הפתיחה באיסלנד, לו צולמה בצל המלחמה בעזה ולא הרבה לפניה: לא בטוח שתושבי הנקודה הצפונית ביותר שממנה הוזנקה התחרות היו מחכים בקוצר רוח לטיפוסים שהגיעו כדי לחפש את דוכן הנקניקיות על שם ביל קלינטון באנגלית רצוצה.
אבל את מה ש"המירוץ למיליון" ידעה לעשות בשנותיה היפות היא לא שכחה. לוי הוא בחירה מוצלחת במקום רון שחר: הוא שחקן מצוין ואין לו שום בעיה לגלם את תפקיד המנחה הנלהב, שמספק אינפורמציה על היעדים, ממתיק סודות עם הצופים והצופות ומשתעשע בסמול-טוק עם המתמודדים והמתמודדות הלחוצים. אולי לוי לא מביא בשורה לז'אנר שנעול כמו רוטוויילר על גברים מסוקסים, אבל מי צריך בשורות כשיש כזאת כריזמה.
גם רוב הליהוקים, לעת עתה, נראים כמו מחווה לעונות הקודמות, כולל סגנון ההומור והפניות החוזרות ונשנות לעזרת היושב במרומים. יוצאי דופן הם מודי ומיקי, ערבי ויהודי שמחזיקים ביחד עסק בבת-ים ומכנים את עצמם "פקמנים של חוויות", אבל כרגע השם הכי הולם עבורם הוא "זן בסכנת הכחדה". אולי הצפייה בהם תהיה לא רק ניסיון בריחה מהמציאות אלא גם משב רוח של תקווה באמצע הגיהינום.
בקטנה
רגע קשה לצפייה התחולל שלשום בתוכנית של יאיר שרקי ואברי גלעד בקשת, כשדני אלגרט, אחיו של החטוף איציק אלגרט, חשף בשידור כיצד התייבש במשך יותר משעה עד שהגיע תורו. כך הכוונה החיובית והחשובה של התוכנית, לציין את יום הולדתו של איציק, הפכה למחזה צורם, שחשף טפח מהבירוקרטיה האטומה ולמרבה הצער הנפוצה של הטלוויזיה. ניכר שהמגישים היו נבוכים עד אימה: שרקי התנצל בכנות אך גילגל את האחריות על ההפקה (לא אלגנטי גם אם נכון), וגלעד עוד ניסה להתגונן בחוסר טעם. מצד שני, אולי בעקבות התקרית יבינו בכל תוכניות האקטואליה: מאחורי הליין-אפ הקדוש יש בני ובנות אדם.
