המונח "תפיסת הביטחון" קיבל כבר מוניטין די מפוקפק אצלנו. מוראות 7 באוקטובר ותשעת החודשים שאחריו עירערו אצל רבים את הביטחון שיש בכלל תפיסה כזו, שעל פיה מתנהלים הדברים - ואם יש כזו, מה בדיוק מעמדן המעשי של קביעותיה. שהרי אם תפיסת ביטחון משמעה רק ניצחון מוחלט, כי אז די לפקוד על כוחות הביטחון "לכו תנצחו אותם" ובזה מתמצה העניין.
זה כמובן מורכב בהרבה וכרוך במהומת האמונות והדעות בתוכנו לפחות כמו ביכולות הצבאיות של האויב ושל צה"ל. יש לנו קונצנזוס לגבי מצבי ההתחלה, אך שום הסכמה לגבי מצב הסיום. מה שכן ברור הוא שאם מקבלים את העקרונות מימי בן-גוריון, "הרתעה, התרעה והכרעה", עם התוספת של "הגנה", שנוספה בעקבות דוח מרידור - הרי שלמעשה באף אחת מדרישות אלו לא עמדנו.
אבל מה שקרס ב-7 באוקטובר הוא קודם כל דימוי היסוד של תפיסת הביטחון. החצר של תל חי וחומה ומגדל. קיר הברזל, שמאחוריו ישכון ישראל בטח. קרסו חומות העיר הווירטואליות - קודם בדרום ואחר כך בצפון. היישובים הרוסים, החטופים בעזה, העקורים חוסים במלונות, והחללים בבתי העלמין. וכל זה לאחר שצה"ל ומערכת הביטחון נבנו כל השנים, שיטתית, בהתאם לתפיסות הביטחון ואסטרטגיית צה"ל, על כל נוסחיהן השונים - מבן גוריון דרך איזנקוט ומרידור ועד בן ישראל ועמידרור. כולל כל מה שנכתב ביניהם. אכן מוניטין מפוקפק, גם אם טוענים שהאשם במבצעים, לא במנסחים. ועם כל זאת, ביטחון לאומי אי-אפשר לקיים בלי תפיסה כוללת ותוכנית פעולה. צריך תפיסת ביטחון.
את תחילת הירידה לשוליים אפשר למקם במלחמת לבנון השנייה, עם הכניסה המסיבית של חימוש רקטי ואוטונומי לזירה, והתבססות האויב במרחב האורבני. קרב התנועה הקרקעי הפך איטי, מורכב ורב נפגעים. כנגד איום הרקטות שזרעו חורבן בעורף, אפשר היה להעמיד רק מיירטי כיפת ברזל. והגענו שוב לשאלה כמותית - כמה מכל סוג יש לכל צד. מרכיבי היסוד במשוואה השתנו אמנם, אך כמו היחס בין צבאות ערב לצה"ל, כפי שניתח בן-גוריון, גם כאן לב העניין הוא הא-סימטריה. וכשבמקום צבאות שכנותינו, האיום עלינו הוא מאגר הטילים של איראן ושלוחיה במרחב – אין הרתעה, ההתרעה נמדדת בדקות אוויר, ולא ברור איך מכריעים. נשארנו עם הגנה, שאורך חייה איננו מובטח. וכך, כשנכנסת לתמונה סוגיית הגרעין, הבעיה כולה הופכת בינארית. או שתפיסת הביטחון מתייחסת למזרח תיכון גרעיני, או שמעדכנים אותה כאיום קונבנציונלי. שתי תפיסות ביטחון שונות – עם מצב הביניים של איראן כמדינת סף גרעינית.
גם לרוסיה וסין יש סיבות טובות למנוע יכולת גרעינית מאיראן. בשתיהן עשרות מיליונים של מיעוטים איסלאמים חסרי שקט. התגרענות של מעצמה שיעית מיליטנטית במרכז אסיה מאיימת גם עליהן. ניסיון העבר במאזן אימה גרעיני, המלחמה הקרה, מצביע דווקא על אפקט מייצב. מצב שבו הצדדים נמנעים בכל מחיר מעימות ישיר. התוקפנות מנותבת לזירות משנה. הפלישות להונגריה וצ'כיה, מפרץ החזירים בקובה, מלחמת וייטנאם. המזרח התיכון היום הוא אכן זירה שונה, אך המשמעות של חורבן הדדי מובטח ברורה דיה אפילו כאן.
בחוץ מתפתחת מציאות חדשה. תפיסת ביטחון עדכנית מחייבת נטרול הא-סימטריה והגעה למאזן אימה מול איראן. קונבנציונלי או אחר. כחלק מקואליציה או לבד. אין שום דרך אחרת לבלום אותה אם רוצים עתיד למזרח התיכון. לישראל יש יכולת לעמוד מול כל מה שאיראן ושלוחיה יטילו נגדה, ובלבד שתדע להגדיר תפיסה ברורה ותפנה לכך את משאביה.
לצה"ל ולתעשיות יש פתרונות לכל מגוון המצבים. הבעיה היא שהמל"ל, הגוף שאמור להוביל עבודת מטה כזו, הפך לאגף במגורי העובדים של נתניהו, והממשלה עסוקה בספירת קולות. גורלה של ישראל יוכרע בשאלות אלה, לא בפטור לבחורי הישיבות וחוק הרבנים.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ''ל רפאל
ניסיון העבר במאזן אימה גרעיני, המלחמה הקרה, מצביע על אפקט מייצב. מצב שבו הצדדים נמנעים בכל מחיר מעימות ישיר