מפקד גדוד 890 של הצנחנים, סגן אלוף יוני הכהן, התראיין אמש למהדורה המוקדמת של חדשות קשת מלב שג'עייה. במילים "מלב שג'עייה" אין שום מליצה או הגזמה: לאורך כל השיחה עם גדעון אוקו נשמעו רעשי ירי רמים, ברורים ומטרידים, שגרמו לכל האייטם לחרוג לחלוטין מהטקס המוכר, שבו פונים מהאולפן ללוחמים ולמפקדים על מנת לשאוב מהם השראה וביטחון.
בסיטואציה כזאת, ספק אם יש בכוחן של מילים חזקות לגבור על פסקול של סכנת מוות. ייתכן אפילו שישנם צופים וצופות שתהו אם בכלל נכון לצלם ראיון בתנאים כאלה. כמובן שאף אחד בבית לא מבין מי יורה ולאן בזמן שהמג"ד מצהיר שצה"ל מכסח את חמאס. אולם חלק מהעוצמה של המסך היא היכולת לקחת הרבה פרטים גלויים ונסתרים, ולעצב באמצעותם תמונת מציאות מסוימת. וכשרואים את הכהן עומד נייח מול המצלמה כשמסביב ירי בלתי פוסק, אי-אפשר לשלול את האופציה שזה פשוט לא נחוץ.
מן הסתם קשה להישאר אדיש למחזה, שחשף מעט ממה שעובר על הלוחמים שנכונים להקריב הכל למען המולדת. גם זאת בעיה: יש משפחות שבניהן נמצאים שם באותם רגעים ממש, ולראות את המג"ד מנסה להשלים משפט תוך כדי הבומים לא מוסיף רוגע. למעשה, צלילי הראיון ניטרלו את הטקסטים שהושמעו בו: בעוד הכהן שידר מוטיבציה ודיבר על הצלחות, הירי ייצג את החרדה והאימה הכרוכות בכך. הוא רצה לומר לציבור שהכל בשליטה. הירי הזכיר שהמלחמה היא קודם כל ממלכת הכאוס.
חלק ניכר מהאייטם הוקדש לשאלות על החזרה לשג'עייה אחרי שהאזור כביכול טופל, וגם על סוגיית המעבר לשלב פחות "עָצים" במלחמה. אלא שגם בהקשר הזה, לא ניתן להתעלם מהפער בין הנחרצות הכריזמטית של המג"ד לעומת הקולות שבקעו ברקע ואף האפילו עליו. אוקו ניסה בעדינות לברר מדוע הצבא נדרש לשוב לשג'עייה, ושמע מצד אחד שחמאס "לא הצליח להשתקם" אבל מצד שני שנמצאו הרבה אמצעי לחימה. אגב, לפי מה שהלך בראיון, יש עוד מה לתפוס.
על סוגיית ה"עֲצימוּת" אמר הכהן שהוא "לא יודע מה זה לחימה לא עצימה... צה"ל בכל מקום שהוא פועל, פועל בצורה עצימה". לא צריך להיות אלוף במיל' כדי להבין שלא לכך אוקו התכוון, בטח שלא בקונטקסט של הנוסחה המפורסמת: "לחץ צבאי לטובת שחרור חטופים וחטופות". כנראה המגיש מודע לפער, אבל לא נהוג להקשות על לוחמים בדרגי השטח. יש בכך היגיון, והאמת היא שהפעם גם לא היה צורך: ממילא קולות הירי הציפו את השאלות החריפות ביותר.
