"אל תבכו על הילדים שלי. הם הפכו שהידים, אלחמדוללה", קראה אם פלסטינית לאחר מות בנה השני במלחמה בעזה, אבל עיניה בסרטון שהוקרן בלופ ברשת אל-ג'זירה הביעו יגון. בעשרות סרטונים דומים שעלו לרשתות הפלסטיניות בתשעת החודשים האחרונים, נשמעות קריאות דומות מפי אמהות ואבות, שבו בזמן בוכים ומודים לאלוהים על מות יקיריהם.
המוות הוא המחזה הנפוץ ביותר בעזה היום ומתאפיין בניגוד עמוק. מצד אחד, סוכות אבלים בכל פינה וקברים המוניים, ומצד שני - כרזות, קליפים ונאומים שמהללים הקרבה ומתגאים ביכולת לספוג אבידות בלי סוף. זה "פיצול האישיות הלאומי" המסורתי של הפלסטינים, שבולט בעיקר מאז 7 באוקטובר: לוחמנות והאדרה של מי שנהרג ב"פעולות ג'יהאד", גם כשמדובר במחבל מתאבד או רוצח אזרחים מחד גיסא, וסבל עטוף בתחושת קורבנות מאידך גיסא.
1 צפייה בגלריה
בית קברות מאולתר בעזה. צילומי קברים שנחפרו בשווקים, בחצרות בתים ובשולי הדרכים הפכו ויראליים ברשתות
(צילום: AFP/OMAR AL-QATTAA)
הפלסטינים, ובפרט העזתים, חווים טראומה חסרת תקדים במלחמה הנוכחית. יותר ויותר שומעים אותם אומרים שזו "הנכבה האמיתית". "הנכבה הזאת נוראית ואכזרית יותר מזו של 1948", אומרת פאוזיה אבו-ליבדה בת ה-85 מרפיח שנולדה ביִבְּנא (יבנה) ועקרה לרצועה. בדיקת המספרים ממחישה את הטיעון: לפני 76 שנים מנו הפלסטינים כ-1.4 מיליון איש והיקף אבידותיהם במלחמה נאמד - לטענתם - בכ-15 אלף איש (לוחמים ואזרחים), כלומר כאחוז מהאוכלוסייה, כמו שיעור האבידות ביישוב היהודי שמנה כ-600 אלף איש. היקף האבידות במלחמה הנוכחית לא ברור, בעיקר כי חמאס מנפח נתונים. המספר העדכני שבו נוקב משרד הבריאות בעזה הוא 38 אלף איש. גם אם מפחיתים שיעור ניכר ממנו, עדיין מדובר ביותר מאחוז מתושבי הרצועה, וכחצי אחוז מכלל הפלסטינים בגדה ובעזה.
אבל למרות הקטל וההרס חסרי התקדים לא נשמעת מחאה ציבורית רחבה נגד חמאס על ההרפתקה האידיאולוגית שכפה על הפלסטינים והטראומה שהמיט עליהם. הדבר לא נובע רק מהפחד מפני הארגון הרצחני או מהפסיביות המסורתית של הפלסטינים שרגילים מאז 48' לקבל בהכנעה החלטות של מנהיגיהם, גם אם סופן באסונות, אלא גם מהחינוך והשיח הציבורי שמקדשים את המוות ואת ההקרבה למען יעדים דתיים או לאומיים - שהאדה או אסתשהאד.
+++
חמאס מעצים את הערכים האלה והופך אותם לנורמה. הדבר משתקף בתיאור שמצוי בחוברות הנחיה רוחנית-דתית, כמו אלה שנשאו אנשי הנוח'בה על גופם ב-7 באוקטובר: "האיסלאם מדגיש שהמוות הוא מעבר מחיים מסוג אחד לחיים מסוג שני, והשהידים הנופלים במלחמה בשם האל והאיסלאם מגלמים את הדרגה האנושית הגבוהה ביותר לאחר הנביאים. מקומם בגן עדן מובטח, המלאכים יישאו אותם בכנפיהם, הם לא יחושו כל סבל ברגע המוות אלא יהפכו לציפורים ירוקות הסובבות את האל וישובו בגלגול נוסף לעולם הזה בשליחותו. מותם מבטיח להם מחילה וזיווג עם בתולות גן העדן ובריאות למשפחתם".
רבים מבכירי חמאס נותנים בעצמם דוגמה בכל הנוגע להקרבה למען מימוש החזון האידיאולוגי. כך למשל איסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של הארגון, שאיבד במלחמה הנוכחית שלושה בנים, ארבעה נכדים ואחות. לאחר מותה לפני עשרה ימים, הכריז: "אם ישראל חושבת שפגיעה במשפחתי תשנה את הדעות ואת ההתנגדות שלנו, היא טועה, כי כל שהיד בעזה ובפלסטין הוא משפחתי. דם החללים מחייב אותנו לא להתפשר, להיחלש או להשתנות, אלא להמשיך בדרכנו בכל הנחישות". גם שלושת בניו, חברי חמאס, של מפקד חטיבת רפיח מוחמד שבאנה, שבעצמו ניצל מניסיון חיסול, נהרגו. כל זה עוזר לשמר את הדימוי החיובי של חמאס בעיני הציבור העזתי.
פולחן המוות לא מתוחם רק לעזה תחת שלטון חמאס, הוא מצוי גם ברשות. ספרי החינוך הפלסטיניים רוויים שבחים לשהידים, ועל בסיסם מעוצבת התודעה של המוני צעירים זה שלושה עשורים. "אל תאמרו על אלה שנהרגו על קידוש השם שהם מתים, כי הם חיים", נכתב באחד מפרקי הקוראן המודגשים בספר חינוך איסלאמי לכיתות י"ב, ובמקום אחר באותו הספר מתואר המונח "ריבאט" כ"הכנת נשמתך לג'יהאד למען האל ולהגנה על הדת ועל המוסלמים".
המסרים מוטמעים גם בדרך אגבית, למשל תרגילי חשבון בספר לכיתות ד': "באינתיפאדה הראשונה נהרגו 2,026 שהידים ובזאת השנייה 5,050, כמה שהידים נהרגו בשני האירועים יחד?"
+++
בעזה שלאחר 7 באוקטובר המוות והחיים משתלבים זה בזה במרחב. בגלל ההרס האורבני הנרחב והפיכת רוב תושבי הרצועה לפליטים, המתים נקברים כמעט בכל מקום. "אין יכולת לקבור את המתים בבתי הקברות (ביישובים שנעזבו בצפון הרצועה), ולכן רואים בכל מקום חפירת קברים זמניים, לבודדים או לקבוצות. אתה רואה את זה ברחובות ואפילו בתוך שטחי המחיה של העקורים", אומר תושב הרצועה ראאד דיפאללה. ערפה דאדר, מקומי אחר, מתאר איך קבר את בנו בחצר בית החולים שיפא שהפך לבית קברות המוני.
חלק גדול מהקברים לא מסומנים, מתים נטמנים בקברים קיימים, ולוויות רבות נערכות בחופזה וללא הספדים וטקסים דתיים. צילומי קברים שנחפרו בשווקים נטושים, למשל בג'באליה, או בגינות ציבוריות, באיי תנועה, בחצרות בתים ובשולי הדרכים - הפכו ויראליים במדיה וברשתות הפלסטיניות מאז 7 באוקטובר.
יש גם תלונות ציניות מצד חמאס לגבי הרס 60 בתי קברות בידי כוחות צה"ל, ואף "גניבת כאלף גופות" ו"ביזוי כבוד המתים". כל זה, כמובן, בלי לציין שחלק מהמתחמים הצבאיים התת-קרקעיים של הארגון נבנו בכוונה מתחת לבתי קברות, למשל מפקדה ענקית שאותרה בבני סוהילה שבאזור חאן-יונס, ושהארגון התמקד ב-7 באוקטובר בחטיפה המונית של גופות ישראלים, תוך כדי ביזוין בהילולות שהתקיימו ברחובות עזה. מידע שהגיע לצה"ל, ולפיו חלק מגופות החטופים הוטמנו בבתי קברות מוסלמים, הוביל לעריכת חיפושים שם באופן זהיר ומכובד.
תפיסת היסוד הפלסטינית לגבי החיים והמוות, משקפת פער תרבותי בין שני העמים שלא הובן ערב 7 באוקטובר והיה הבסיס לקונספציה השגויה לגבי חמאס. אותן הנחות - או אשליות - שרדו גם לאחר 7 באוקטובר והולידו קונספציות חדשות, למשל ההנחה שניתן למחוק את חמאס, או שאפשר לכפות על הפלסטינים דה-רדיקליזציה ולעצב את תודעתם.
הסבל הקשה שחווים העזתים לא הביא עד כה להתקוממות נגד חמאס, בין היתר משום שהמונחים שהידים או אסתשהאד זוכים לכבוד רב בשיח הציבורי, התרבותי והפוליטי הפלסטיני. בלי שינוי פנימי עמוק במילון המושגים של הפלסטינים, יעדים כמיטוט חמאס, הקמת מדינה עצמאית וביסוס דו-קיום בין שני העמים, יהיו בגדר סיסמאות ריקות או פנטזיות.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
