בימים רגילים היה אפשר לטעון שלחץ על ראש הממשלה להסכים להצעה המעודכנת להחזרת חטופים היא בומרנג. משום שלחץ עלול רק להקשיח את ליבו של יחיא סינוואר.
אבל אלה לא ימים רגילים. משום שכל יום שעובר מחמיר את מצבה של ישראל. כל יום שעובר מגיע עם עוד בשורת איוב. כל יום שעובר מבהיר שזו מלחמת סרק, או מלחמת התשה, שלאחר קרוב לתשעה חודשים, חיזבאללה וחמאס מוסיפים עוד רקטות ועוד הישגים לרשימה.
בכל יום שעובר פחות ופחות חיילי מילואים מתייצבים למילואים. הם לא מסוגלים. עסקים מתמוטטים. עוד יישובים נהרסים. עשרות אלפי מפונים הופכים להרבה יותר מיואשים. זה כבר לא סוד שהצמרת הצבאית רוצה לסיים את המלחמה, משום שאנחנו בשלב שבו היא יותר מזיקה מאשר מועילה.
1 צפייה בגלריה
יו"ר ועדת החוקה, רוטמן. מישהו מאמין שהוא יכריז על קבוצה יהודית כלשהי "ארגון טרור"?
(צילום: אלכס קולומויסקי)
כל יום שעובר הופך את הקואליציה הזאת לצינית הרבה יותר. השבוע הועברו עוד 750 מיליון שקל לצרכים קואליציוניים. ונתניהו, שלא הצליח להעביר את חוק הג'ובים לרבנים, אז בדלת האחורית הוא מנסה להגניב חוק אחר, הרבה יותר גרוע, שלפיו תוספות שכר ותקנים לשירותי דת יתוקצבו ללא תקרה ובלי צורך בהסכמת שר האוצר. ביזה ללא הפסקה. אבל אין כסף לשיקום הצפון והדרום. ואין כסף למילואימניקים. את מעגל הכישלונות הזה אפשר לעצור רק עם הפסקת אש. התירוץ של "לא השלמנו את המשימה" הופך עלוב יותר מיום ליום. משום שמצבנו הופך גרוע יותר מיום ליום. אבל נדמה שנתניהו באמוק. הוא לא יפסיק עד שיגשים את כל החלומות של סינוואר.
העיקר שבן גביר מרוצה
השבוע אושרה במליאה בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית של שמחה רוטמן, שתגביל את יכולת השב"כ לעצור יהודים החשודים בטרור במעצר מינהלי. ההסבר להצעת החוק מכיל מילים נהדרות על זכויות אדם, וכביכול הוא אינו מפלה בין יהודים לערבים. רק כביכול. משום שכדי לאפשר מעצר מינהלי יש צורך בהשתייכות לארגון טרור. ומי אמור לקבוע את רשימת ארגוני הטרור? הוועדה שבראשות רוטמן. מישהו מאמין שרוטמן יכריז על קבוצה יהודית כלשהי כ"ארגון טרור"? על מי הם עובדים? העיקר שבן גביר מרוצה.
אם חפצה נפשנו לדעת איך ישראל הופכת למצורעת בעיני רבים, אז זו לא רק תעשיית השקרים נגד ישראל, זו גם פעילות של חוליגנים בשטחים (שרק השבוע זרקו בקבוקי תבערה על רכב של כוחות הביטחון). הם מצליחים לגרום גם לציונים אדוקים להתנער מישראל. הם לא מייצגים, אמרתי בשנים האחרונות שוב ושוב לקהלים בארה"ב - לא את הישראלים ואפילו לא את המתנחלים. אבל מתברר שהממשלה מתעקשת להדביק את הכתם לישראל. מיותר לציין שהשב"כ מתנגד להצעת החוק שעלולה הלכה למעשה לפגוע אנושות בכוחו לטפל גם בטרור יהודי וגם בטרור פלסטיני.
זו איוולת. זה גול עצמי. זה הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו, בוודאי כשגופים בינלאומיים, כולל שני בתי הדין בהאג ומדינות, כולל ארה"ב, מביטים על ישראל בזכוכית מגדלת. נכון, יש צביעות. יש מוסר כפול. אבל הקואליציה הנוכחית, עם יוזמות החוק שלה, היא המתנה הטובה ביותר לשונאי ישראל.
ימן בלוז בפולין
ברקע הושמעו שירים בעברית. להקות ישראליות הופיעו. גם "ימן בלוז" של רביד כחלני. גם נציגים של "מקאמאת", בית הספר הגדול ביותר בארץ ללימודי מוזיקה ערבית קלאסית. זה היה בלב אירופה. והקהל הגיב בהתלהבות. סמלי מגן דוד הופיעו בכל פינה. ואף מפגין לא צרח. שלטים לא נקרעו. עולם אחר.
אירופה עוברת ימים קשים. אין כמעט מדינה שלא סובלת ממשבר זהות, בעיקר על רקע גלי ההגירה האדירים. צרפת גועשת בימים הללו לקראת סיבוב הבחירות השני ביום ראשון הקרוב. אבל יש עוד אירופה. שהיתי ימים אחדים בפסטיבל היהודי בקרקוב, שכבר שנים מארגן יאנוש מאקוש, לא יהודי שגילה שהתרבות היהודית הייתה חלק מזו הפולנית. ומאז הוא מטפח אותה. הרב של קרקוב, אגב, הוא בועז גדקה, ישראלי ממוצא תימני, שגם הוא שר, ניגן והלהיב, בנוסח תימני כמובן, על אחת הבמות.
לא רחוק מקרקוב שוכן מחנה אושוויץ-בירקנאו. יהודים הושמדו שם. אבל שם, דווקא שם, אפשר היום להעביר הרצאה על ישראל, ציונות והנכבה היהודית. זו הסיבה שנעניתי להזמנה. זה היה באוהל גדול ופתוח, כשלפחות 50 אחוז מהקהל לא היו יהודים, ולא כולם היו מקומיים - היו שהגיעו אפילו מפראג. אף אחד לא מחה. הם הקשיבו. הם שאלו. הם התעניינו. אפשר להסתובב בביטחון מוחלט עם מגן דוד על הצוואר. וזה בעצם הסיפור הגדול. זה יכול לקרות רק במזרח אירופה. אין סיכוי שזה יקרה בלונדון או בפריז, אלא אם כן יש דיוויזיות של שוטרים מסביב. ייתכן שביום ראשון בערב ינצח הימין הקיצוני בצרפת. פעם מזרח אירופה רצתה להיות מערב אירופה. לא עוד. היום חלקים גדולים במערב היבשת היו רוצים להיות מזרחה. בצדק.
רדיקלית בצמרת
"ההפיכה משתוללת", נאמר בראיון ב"הארץ" ותוך חזרה על פזמון המחאה "אנחנו בסכנה למשטר טוטליטרי". לרגע חשבתי שמדובר בעופר כסיף. הרי הממשלה הזאת מספיק גרועה גם בלתי להדביק לה "משטר טוטליטרי". אבל לא. זו הייתה השופטת בדימוס ענת ברון, אחת משתי הפורשות האחרונות מבית המשפט העליון.
ברון מתעקשת להוכיח את הטענות נגד בית המשפט העליון. כל מה שהיא אמרה זהה לחלוטין לקצה הרדיקלי של המחאה. לא שאין למחאה טענות נכונות. אבל אם אלה השופטים, אז יש צורך לשנות את שיטת בחירת השופטים, וגם לרסן את האקטיביזם הדורסני של בית המשפט.
הבעיה חמורה יותר, משום שלשופטת ברון אין טיפה אחת של ביקורת עצמית. אין לה טיפה אחת של נטילת אחריות. אין לה טיפה אחת של התייחסות לביקורת על מערכת המשפט. כלום. היא נפלאה. המחנה שלה נפלא. השופטים מלאכים. אין טעויות. לא היו טעויות. רק האחרים אשמים. קצת מזכיר מישהו שעומד בראשות הממשלה, אבל אסור להשוות.
ולא, אין צורך להיות יריב לוין ולא שמחה רוטמן כדי להבין שיש צורך ברפורמה. טובי המומחים במשפט חוקתי, מדניאל פרידמן ויואב דותן עד רות גביזון שהלכה לעולמה - השמיעו את הביקורת העניינית.
אבל ברון מייצגת את האטימות הטוטאלית, שרק מחמירה את הבעיה. אז כן, יש לה גם טענות נכונות. אבל רדיקלים בצמרת אכן מסוכנים לדמוקרטיה. ולא חשוב אם קוראים להם לוין או ברון.
אני לא הולכת להפגנות, אמרה ברון, משום ש"זה גם עלול לגרום יותר נזק מתועלת". היא צודקת. אבל שופט לא צריך ללכת להפגנות כדי לגרום נזק. מספיק לדקלם בראיון את מה שאומרים בהפגנות. זה עצוב, משום שהראיון שלה הוא עוד גול עצמי.
