דקה 94 של נס שמינית הגמר של אנגליה. גארת' סאות'גייט עושה מהלך. מוציא את פיל פודן, מכניס את טוני. לרגע נדמה שיש פה מאמן שאיבד את זה. שהולך נגד הקבוצה שלו. הלו, באת לבזבז פה זמן? מה אפשר לעשות בשנייה וחצי?
אבל לא. למהלך יהיה אפקט מעבר לכדורגל. כזה שכאילו ישחרר פקק קוסמי. אנגליה תתפוצץ. בום של בלינגהאם, ואחד של קיין מבישול של טוני.
תחת של מאמן, נהוג לומר. חילוף מנצח. אבל האמת היא שסאות'גייט פשוט איחר עם החילוף הזה בחצי שעה. אולי אפילו במחצית. מה לעשות שפודן לא פגע. ויותר מזה: פודן קילקל. מי שחש כדורגל, ראה שהאיש לא בכיוון. ועוד מתעקש שהכל יעבור דרכו. אבל פודן שם גדול באי הבריטי אז מחכים עד שאין ברירה. מחכים עד שמרגישים את המטוס חזרה לאנגליה מתניע, ואת הדיילת שואלת קפה או תה.
זה לא רק אנגליה. יותר מדי נבחרות ביורו הזה שבויות במלכודת הכוכבים שלהן. כשהם פוגעים הכל טוב. כוכבים מנצנצים ברקיע. אבל כשהם לא, יוסטון וי הב א פרובלם. ולא בטוח שעל הקווים יש את ההוא שימנע מהחללית להתרסק. כי להחליף את רונאלדו? מי יחליף את רונאלדו.
נכון, גם המגה סטאר לא פגע בשמינית גמר. עזבו לא פגע. הוא תקע. כפה את עצמו. לקח את כל הנייחים. זה היה חתיכת פורטוגול עצמי. מאמן חזק, שהדופק שלו במשחק, היה מונע ממנו מלהגיע בכלל למצב דמעות, ולהתנצלות אחר כך, אבל מי ידבר עם רונאלדו? או ברונו פרננדש. או סילבה. בזמן שעל הספסל כישרונות רעבים.
אל תגידו - שטויות, לא קרה כלום, פורטוגל ואנגליה ברבע הגמר.
קרה. ראינו את הדרך, ראינו מול מי, וראינו את הפוקס. באותה מידה סלובקיה וסלובניה היו יכולות להמשיך לשלב הבא. ובאותה מידה, קרואטיה, עוד קבוצה שלא יודעת לשחרר מהכוכבים המזדקנים כשצריך, אפילו לא הגיעה לשמינית הגמר.
צריך להבהיר משהו. ההתכופפות בפני הכוכבים לא באה בהכרח מהתבטלות מולם. לפעמים זו סתם שמרנות. רצון להיאחז במוכר. או בהוא, המלך מהעבר. התוצאה, בכל אופן, היא נבחרות גדולות שנראות קטנות. שנראות סלובקיה וסלובניה. ורק בזכות חילוף בשעת רצון קוסמית, נשארות על הרגליים אחרי שניצחו את עצמן.
