בעוד שבועיים וחצי אמור נתניהו להמריא לוושינגטון, למה שנתפס, בעיניו לפחות, כאחד הנאומים החשובים בחייו. האם עדיף לו להגיע לנאום כשהסכם עם חמאס מאחוריו, ותמונות של חטופות וחטופים ששוחררו וקרוביהם המאושרים מלוות אותו כל הדרך לקונגרס? האם עדיף לו להגיע לשם כשהאש נמשכת, גם בצפון, גם בעזה, וממרומי דוכן הנואמים בקונגרס הוא יוכל ללמד את האמריקאים מי הטוב ומי הרע, מי צ'רצ'יל ומי צ'מברליין, מי החזק ומי החלש?
מטוס יש; מזוודות יש; השאלה היא מה לארוז בהן.
אמש היו אמורים המעורבים במשא ומתן להתכנס לדיון בתשובת חמאס. כולם היו בסיפור הזה, חוו את הדרמה, פיתחו ציפיות, סיימו במפח נפש. בשוליים היו תזוזות, אבל העקרונות לא השתנו. חמאס מתעקש על עסקה שתבטיח לו את סיום המלחמה: הוא יכול להרשות לעצמו. ממשל ביידן נענה לו: אין לו מוצא אחר. צה"ל מבקש לקדם את המשא ומתן: אין לו משאבים למלחמת נצח, לא כוח אדם, לא חימושים, לא תוכניות. סמוטריץ' דורש לפוצץ אותו: על משכבו בלילות הוא שומע פעמי משיח. ונתניהו עדיין מחפש דרך שתאפשר לו לסכל את העסקה בלי שייתפס כאחראי לסיכול. אפשר לומר דבר אחד לזכותו: הוא עקבי.
הצבא ממשיך לשבת ליד השולחנות שבהם מתקבלות ההחלטות, אבל קולו נחלש. בקבינט הוא מושפל ומגונה. הרמטכ"ל מאמין שמה שהצבא הפסיד בקבינט הוא יכול לתקן בשיחות בארבע עיניים עם נתניהו. זה נכון רק עד גבול מסוים. החולשה של הצבא היא בשורה רעה לחטופים ולמשפחותיהם. על החברים בקבינט הנוכחי הם לא יכולים לסמוך. היא בשורה רעה לכל מי שמבקש להגיע להסדר שיאפשר לישראל לשקם את עצמה.
הצבא נחלש גם במאבק שלו להרחבת הגיוס. בג"ץ אמר את דברו: צריך להוציא צווים ל-3,000 חרדים לפחות. הצבא אומר שהוא זקוק לעשרת אלפים. צווים הוא לא מוציא.
הרמטכ"ל נחלש גם בתוך הצבא. לאחר שראש אמ"ן אהרון חליוה הודיע על התפטרותו, הלוי החליט למנות לתפקיד את תא"ל שלומי בינדר, שהיה רח"ט מבצעים ב-7 באוקטובר. המינוי התקבל בהפתעה: בינדר, בתוקף תפקידו, היה מעורב גם בקונספציה שקדמה לאסון וגם בכאוס ביום המלחמה הראשון. הלוי התעקש. השבוע הגיעו התחקירים הראשונים ללשכת הרמטכ"ל. בינדר בבעיה. נדרש בירור נוסף. אי לכך, חליוה התבקש לדחות את פרישתו.
התחקירים יאלצו את הלוי להדיח או להקפיא קצינים. מיד תצוץ השאלה, למה אני ולא אתה. אין דרך למנוע אותה. גדי איזנקוט ואביגדור ליברמן, שני פוליטיקאים שמכירים מקרוב את הצבא, קראו בשבוע שעבר להתפטרות של הלוי. הם עשו זאת בכאב לב. הלוי הוא קצין מעולה; המדינה חייבת לו הרבה. אבל לאחר תשעה חודשים לא די בקבלת אחריות: אין מנוס מלממש אותה.
אוקראינה בגליל
על אחד מקירות החמ"ל של מטולה תלויות בשורה תעודות ההצטיינות המוזהבות שקיבלה המושבה מהמועצה לארץ ישראל יפה: בשנה טובה חמישה כוכבי יופי, בשנה פחות טובה שלושה כוכבי יופי. התעודות הן תזכורת מרה למה שהייתה מטולה לפני תשעה חודשים, לעג לרש. זהו ביקור רביעי שלי במקום מאז 7 באוקטובר. בכל ביקור ההרס רחב יותר, מקומם יותר. רחוב הראשונים, הרחוב הראשי, הייצוגי, של המושבה נראה היום כמו רחוב בכפר הרוס באוקראינה. האספלט התפורר תחת זחלי הטנקים. יריעות שחורות ענקיות תלויות לרוחב הכביש, להסתיר את התנועה שבו מחוליות השיגור באל-ח'יאם שבלבנון. חלק מבתי האבן לאורך הרחוב נפגעו. הוותק שלהם – מטולה נוסדה ב-1896 – לא העניק להם חסינות. קונצרטינות חוסמות את הפתחים של מבני הציבור ואת הגישה לשכונות החשופות. חיות נכנסות בלילה לבתים. עובדי המועצה קיבעו לוחות דיקט במקום הדלתות שנעקרו. הדיקטים נהדפו בטיל הבא.
אני מסתובב בשכונות האלה, ליד הבתים הפצועים, חצרות המשק שעולים בהן עשבים שוטים, הצימרים שלא ראויים יותר למגורי אדם. בתים שנבנו מול הנוף, לשמחת הדיירים, לשמחת התיירים, נפגעו יותר. השקט מעיק, תוקפני: אין אנשים, אין חיות בית, אין ציפורים.
ראש המועצה דוד אזולאי הוא חבר ותיק. מטולה נאחזת בו, והוא נאחז בה: המסירות שלו הרואית.
איך אתה מחזיק מעמד, אני שואל אותו בפעם האלף.
"בזכות התושבים", הוא משיב.
עזוב, אמרתי, זאת תשובה לטלוויזיה.
"לא", הוא מתעקש. "זאת האמת. אני שואב את הרוח מהתושבים".
תשעה חודשים זה הרבה זמן, אני אומר.
"כל בוקר", הוא משיב, "אני אומר, אולי היום זה ייגמר. וזה לא נגמר".
לא היה כדבר הזה, אמרתי.
"לא היה כדבר הזה", הסכים. לאחר דקה ראה צורך להוסיף: "אבל מטולה עוד תפרח".
מטולה מותקפת מאל-ח'יאם, מכפר כילא, מקליעה, מעדיסה. 620 בתים היו במושבה ב-6 באוקטובר. 210 נפגעו מאז. השניים האחרונים נשרפו ביום חמישי שעבר.
להפוך אוהב לאויב
מתחת לעץ, בחצר אחורית, אני פוגש את א', 30, בן המושבה, משפחה חילונית, סטודנט לכלכלה במכללת תל חי, בוגר יחידות מובחרות, מ"פ בחטיבת המילואים 2 (כרמלי). מתוך תשעת החודשים שעברו מאז אוקטובר, הוא עשה שישה חודשים וחצי במילואים, בהתחלה במטולה, ולאחר הפוגה של חודש, בחניתה, בגבול הצפון, ומשם ישר למסדרון נצרים. הוא כל מה שאפשר לבקש מצעיר ישראלי בימים אלה: נער פוסטר.
א' יצביע בבחירות בעד איתמר בן גביר. "אני לא מאמין לנתניהו", הוא אומר, "בטח לא לגנץ או ללפיד. בן גביר הוא המנהיג היחיד".
המבוכה על פניי שיכנעה אותו שהוא צודק. "יש נתק בין הדור שלכם לדור שלנו", אמר. "במלחמה הזאת גילינו את האמת: אנחנו צריכים דיקטטורה יהודית".
הוא לא כעס, לא הרים קול. שיחה בניחותא, על כוס קפה, כחום היום, כמו במילואים.
הצטרף אלינו ניצן, חייל מילואים מראשון-לציון. במרכז הקסדה שלו, מתחת לרשת, הוא הדביק את התג המצויר "משיח". "פעם הייתי כמוכם", אמר. "עברתי לצד השני".
"בפלוגה שלי רוב החיילים הדביקו את המשיח על המדים", אמר א'. "גם אני. אחר כך, כשחייל פירסם תמונה, דובר צה"ל עשה מזה עניין. אני לא מבין מה הבעיה של דובר צה"ל".
"אתם שמים את האוניברסלי לפני היהדות, לפני היהודי", אמר ניצן.
השיחה התגלגלה לארצות-הברית וליחסים שלה עם ישראל.
"אמריקה היא אויב", אמר א'. "ביידן הוא אויב. אם בעל הברית שלי לא מספק לי את כל החימושים שאני צריך כדי להילחם, הוא לא בעל ברית. הוא אויב. לא צריך אותו".
אתה בטוח שלא צריכים אותם? תהיתי. הזכרתי את כל מה שקיבלנו מהאמריקאים מאז תחילת המלחמה.
"כל הסיוע הזה ניתן לנו כדי שלא נילחם", אמר.
הוא מייחל לכניסה של צה"ל לדרום לבנון והתבססות שם, כולל הקמת התנחלויות. "אני לא רוצה לעצבן אתכם", אמר, "אבל בסוף נעשה לערבים טרנספר".
ראש המועצה אזולאי ישב והקשיב בשקט לדברים. "מאז תחילת המלחמה אני מדבר עם הרבה חיילים", אמר. "כולם מדברים על הפיכה - לזרוק 120 ח"כים ולקחת מהם את השלטון. אמירות מטורפות. הגיע הזמן, הם אומרים, למדינת ישראל אחרת. והחיילים האלה הם מלח הארץ".
קטסטרופת 7 באוקטובר יצרה הרבה בעיות שבינתיים אין להן פתרון. והנה, בעיה נוספת שחמקה מתשומת הלב: מה עושה טראומת 7 באוקטובר והמלחמה בעקבותיה ללוחמים; מה היא עושה לישראלים כולם; מה היא עוד תעשה. ככה בכל מלחמה, והרבה יותר במלחמה הזאת. בתום מלחמת ששת הימים שרה להקת הנח"ל שיר שכתב דוד עתיד והלחין יאיר רוזנבלום, "הייתי נער". הוא מתנגן באוזניי כל הדרך ממטולה: "היעדים מטוהרים והרוסים/ שלגים על החרמון מול שמש נמסים.../ הקיץ שב למשלטיו הישנים/ אבל פניך, נערי, נותרו שונים".
חומות הבטון שנבנו על כביש 90, בין תל חי למטולה, מלאות עכשיו בכתובות גרפיטי חדשות, ענקיות: "רק התיישבות בלבנון תביא ביטחון".
נוהל מתקתק
לפני כחמישה שבועות, ב-1 ביוני, הפיץ חמאס סרטון וידיאו חידתי. "זה אחד מלוחמי האויב שנפל במארב שלנו", נכתב מתחת לראש של גבר. "גופתו בידינו". בתצלום נפרד נראו מדים וציוד לחימה צה"לי. הסרטון חידתי, משום שצה"ל לא פירסם באותו זמן ידיעה כלשהי על לוחם שנהרג וגופתו מוחזקת בידי חמאס.
הדממה בצד הישראלי הטרידה את מנגנוני חמאס. בתום חקירה נוספת פירסמו את זהותו של החלל, לפי גרסתם: צעיר פלסטיני מעקבת ג'בר, מחנה פליטים סמוך ליריחו. "הוא אחד משכירי החרב שנופלים ולא מכירים בהם", כתבו.
גופי התקשורת הישראליים נזהרים מלשרת את תעמולת חמאס. בצדק נזהרים: אנחנו, ואני בתוכם, לא מהאו"ם. הרוצחים מעזה לא יעשו עלינו קילומטרז'. אבל החידה הטרידה אותי. היא הטרידה גם את יעל צ'כנובר, כתבת "ידיעות אחרונות", שסיפרה לי מה למדה ממקורותיה. פנינו לכל גורם אפשרי בכל זרועות הביטחון. שאלנו, האם שולחים מקומיים לתוך בתים או מנהרות לפני הכוחות, מה שנקרא פעם "נוהל שכן" ונפסל בבג"ץ; האם מקומיים מחליפים את כלבי העוקץ ששילמו בחייהם בשל פעילותם ההרואית לאיתור מטענים. התשובות שקיבלנו היו ענייניות: שני גופים ביטחוניים מפעילים בשטח סוכנים שאומנו למשימות שלהם. הכל נעשה באופן מסודר, בכפוף לדין. אם יש סטיות מהנוהל, הן לא נעשות על ידי שני הגופים האלה.
קצינים וחיילים צופים בכם בשטח, אמרתי לגורמים בשני הגופים. הם לא מבינים מה אתם עושים אבל ממהרים לחקות אתכם באלתורים משלהם. הפטנט עובר מפה לאוזן. בהמשך לוחמים יצלמו ויפיצו ברשת. זה יתפוצץ לכולנו בפרצוף, מכאן ועד האג.
ואכן, הנוהל לא קיים רשמית, אבל הוא רווח בשטח. גם כינוי הודבק לו, חד ומצלצל. חיילים בטוחים שהוא חלק מתורת הלחימה. בתחילת השבוע פירסם ערוץ הטלוויזיה אל-ג'זירה בערבית סרטון שמבוסס בחלקו, ככל הנראה, על מה שצילמו חיילים והפיצו. "השימוש באוכלוסייה כמגן אנושי הוא פשע מלחמה על פי אמנת ז'נבה", פותח הקריין. בסרטון נראה צעיר בתחתונים, שהקריין מזהה אותו כאסיר פלסטיני. ידיו כבולות, מצלמה עם תאורה קשורה למצחו. הוא עולה לדירה שנפגעה קשה בלחימה, דורך על פיסות הבטון שנערמו, מרים מרצפות ומתעד הכל תוך כדי הליכה. ידיו מדממות. הוא מצולם גם בחוץ, כשלידו טנקים וחיילים.
אפשר להחליט שבתי הדין בהאג לא מעניינים אותנו. גם לא הקהילייה הבינלאומית. במלחמה בטרור כמו במלחמה בטרור: אין כללי משחק; אין דקדוקים משפטיים. אבל בצמרת הממשלה ומערכת הביטחון משדרים בינתיים מסרים אחרים. החשש מסנקציות, על המדינה ועל הבכירים אישית, מבהיל את קובעי המדיניות. מבהיל אותם גם החשש מביקורת מימין, מטענות שלא נותנים לחיילים להגן על עצמם בכל מחיר. בהלה מכאן ובהלה משם: התוצאה היא הפרדת כוחות: הקריה לא רואה את השטח; השטח לא רואה את הקריה.
בנאי ובדאי
לפני חודשים אחדים, כשהקשיים בהחזקת אלפי העצורים מעזה עלו לראשונה לסדר היום, פנה שר הפנים משה ארבל, ש"ס, לאיתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי. היה לו, לארבל, פתרון מן המוכן: מתקן חולות.
מתקן חולות, בלב הנגב, מערבה מבאר-שבע, נפתח בסוף 2013, בעקבות המשבר סביב מהגרי העבודה מאפריקה. המתחם נועד לאפשר כליאה לשנה אחת של 3,000 שוהים. נבנו מערכות שירותים; הוצבו אוהלים למגורים. הסידור החזיק מעמד פחות משנה: פירקו אותו פסיקות בג"ץ והביקוש הגואה לעובדי כפיים בתל-אביב. עשר שנים עברו מאז, והמחנה עדיין שם.
זה הפתרון המושלם, הסביר ארבל לבן גביר. הבעלות על המתחם היא של שירות בתי הסוהר. הוא קרוב לכלא קציעות, הכלא הגדול ביותר למחבלים. גם בקציעות, מחנה הכליאה שבתחילתו כונה אנצאר 3, הם מוחזקים באוהלים. השינויים הפיזיים שנדרשים לא גדולים. גם תקציב יש – חצי מיליארד שקל, לא פחות. אם ההסבה של הייעוד ממהגרי עבודה למחבלים דורשת שינוי בחוק, אפשר לעשות את התיקון בחקיקת בזק. החלטה, זה כל מה שצריך. ארבל גם שלח לבן גביר מכתב שפירט את הצעתו.
"בן גביר לא רצה", אמר לי ארבל שלשום. "הוא רוצה אותם צפופים, במתקנים לא מתאימים. ככה טוב לו".
ההסבה של מתקן חולות לכלא לא עומדת על סדר היום גם עכשיו. השר הממונה על בתי הכלא מבלה את ימיו בראיונות שבהם הוא מספר שהוא בונה אלפי מקומות כליאה חדשים. אבל מה? בנייה היא עניין רציני: היא לוקחת זמן. איתמר הבנאי, איתמר הבדאי. המראיינים מדמיינים בנייה של מבצרים אימתניים נוסח אלקטרז. הם קונים את הלוקש.
הוויכוח על הצפיפות במתקני הכליאה כבש את הכותרות לאחר שמוחמד אבו-סלמיה, מנהל בית החולים שיפא, שוחרר והתקבל בעזה בחגיגת ניצחון. העובדות לא שנויות במחלוקת: הייתה פאשלה, טעות בשיקול דעת, וגורם בשב"כ אשם בה. בממשלות תקינות זאת תמונת הסיום בדרמה; בממשלה הנוכחית זאת תמונת הפתיחה.
ההנחיה לשחרר עצורים הגיעה מהמועצה לביטחון לאומי. היא באה לאחר שהצפיפות במתקן הזמני בשדה תימן עלתה על גדותיה ועוררה חשש להצתת השטח בגדה, למהומות בבתי הכלא ולחקירה בינלאומית שנזקה גדול. המל"ל הנחה לשחרר עצירים מינהליים.
המל"ל קובע את המכסות; השב"כ ממלא את השמות. אבו-סלמיה עמד בכל הקריטוריונים: הוא לא היה פעיל נוח'בה; הוא לא דרוש לחקירה פעילה; הוא שיתף פעולה עם חוקריו. הכשל היה בקריטריונים: הם החמיצו את משמעות המעמד הציבורי של מנהל שיפא, את הדרך שבה יתקבל שחרורו אצלם ואצלנו. במלחמה הזאת היו כשלים גדולים יותר.
את בן גביר הפרטים לא מעניינים: הם פרוצדורה. בחברה בישראל גואים מאז 7 באוקטובר רגשות נקם: זה מה שמעניין אותו. הוא ירכב על הגל עד לקלפי, הוא ולא אחר, יהיה המחיר אשר יהיה.
ביוני נמנע השב"כ מלעצור 100 מבוקשים בגדה בגלל היעדר מקומות כליאה. היה לילה שתוכננו בו 12 מעצרים, מחציתם של חשודים בביצוע פיגועים והאחרים של חשודים בתכנון. המבצע בוטל בגלל מצוקת המקום במתקני הכליאה. קמפיין הנקם של בן גביר לא מונע פיגועים – הוא מעודד אותם.
