ביום שלישי הקרוב ימלאו 30 שנים לפטירת הרבי מלובביץ'. זה לא טור התרפקות וגעגועים. זה טור מעשי מאוד, עם הצעה לפתרונות לבעיות הבוערות שלנו. 30 שנה אחרי, חסידות חב"ד רק הולכת וצומחת, אבל נדמה שרבים מאיתנו נתקעים רק בחלוקת הסופגניות. חב"ד זה הרבה יותר מסעודת שבת למאות ישראלים בדרום אמריקה, או חילוץ מטייל שנתקע על הר בקטמנדו. חב"ד הם ראשי תיבות - חכמה, בינה, דעה. יש פה השקפת עולם. לרבי מלובביץ' הייתה תפיסה מגובשת, מעמיקה. נדמה לי שהיא יכולה להיות בשורה למדינה ולעם שמרגישים תקועים ונבוכים.
• אחדות אמיתית. איך אפשר לעמוד על עקרונות בנחישות, ועדיין לקבל במאור פנים ובחביבות את מי שלא מסכים איתנו? למה לחדרו של הרבי נהרו להתייעצויות אנשים מכל הסוגים והדעות? כנראה צריך להפנים שיש נקודה פנימית שמחברת אותנו, מתחת לכל ההבדלים החיצוניים. וכך שמעון פרס, יצחק רבין, אריאל שרון ומנחם בגין מצאו כולם אוזן קשבת באותו מקום. וזו רק דוגמה מהתחום הפוליטי.
1 צפייה בגלריה
עמרי מירן, הרבי מלובביץ', כינוס שליחות חב"ד בניו־יורק, ישראל יודקין
(צילומים: מתוך האתר של מרכז חב''ד תל אביב, באדיבות המשפחה)
לאחרונה התראיינו במוסף זה בני משפחת החטוף עמרי מירן מקיבוץ נחל עוז, וגם מאמירות נוספות שלהם למדתי שיעור גדול. האבא דני מירן רוצה עסקה, לא משנה מה התנאים שלה: "כשאני אומר בכל מחיר, אני מתכוון לכל מחיר", הוא אומר. "גם תמורת אלפי מחבלים שאחרי תקופת התאוששות קצרה יחזרו לארגן פיגועים. כן. קבלו את העסקה ותביאו לי את הילד עכשיו".
בועז ונדב, שני הבנים הגדולים של דני, חושבים אחרת לגמרי. "צריך להמשיך את המלחמה בכל הכוח", אומר נדב. "הלחימה היא-היא הלחץ על חמאס. עסקה יכולה להיות פרס של ניצחון לחמאס, ובעצם להגיד: 'מה שעשיתם ב-7 לאוקטובר השתלם, עכשיו תעשו את זה גם בתל-אביב'. זו הרמת דגל לבן. אסור להיכנע".
אבל יש משהו שחשוב לכל בני המשפחה להבהיר: "אנחנו לא רבים. אפשר לכבד גם בלי להסכים. מותר לחשוב אחרת".
אם בתוך משפחה גרעינית של חטוף אפשר להכיל מורכבות כזו, מה נגיד אנחנו? האם אפשר להרחיב את העיקרון לכל המשפחה המורחבת ששמה עם ישראל?
• כבוד. לצה"ל, לתורה, לכל אדם. הרבי מלובביץ' הציג כאמור תפיסת עולם מורכבת, שמועילה גם כיום: רבים הופתעו כשאדמו"ר חסידי מברוקלין גילה כזה יחס של הערכה לחיילי צה"ל. הוא קודם כל נתן כבוד. כבוד למשרתים, כבוד למי שמוכן להקריב את חייו, כבוד למשפחות, כבוד לפצועים. אי-אפשר לספור את המיזמים של חב"ד בתחום, מבר-מצווה ליתומי צה"ל לאורך שנים, דרך עידוד וליווי לנפגעי טרור ועד לסיוע הנרחב במערכה הנוכחית.
במפגש שנחשב תקדימי, הוא אירח משלחת של פצועי צה"ל אחרי מלחמת יום כיפור. רבים מאותם נכים צעירים יצאו ממנו עם גישה אחרת לחיים. הוא ביקש לא לקרוא להם "נכי צה"ל" אלא בשם ראוי ואופטימי יותר - "מצויני צה"ל". הוא אמר להם: "כשהגוף נפגע, הנשמה מקבלת אקסטרה כוח, עוצמה כפולה".
יוסף קביליו, לוחם שאיבד את רגלו בקרב ברמת הגולן, סיפר: "הרבי עבר בינינו בסוף המפגש. הוא אמר לי רק שתי מילים: 'תודה רבה!'. אבל אלה היו בדיוק המילים שהלב שלי היה צריך לשמוע. מאז הפציעה ליוותה אותי תחושה מתסכלת: הקרבתי חלק מגופי, ואנשים אדישים כלפיי או מרחמים עליי. כשהרבי מלובביץ' אמר לי את המילים האלה הרגשתי שהוא אומר זאת כנציגו של עם ישראל ומבטא את ההערכה והכרת התודה על מה שנתתי".
רבים מחסידיו של הרבי משרתים בצה"ל. בימים אלה עלתה לכותרות משפחת יודקין מכפר חב"ד, שנאלצה להיאבק על נוסח המצבה של בנה ישראל.
כל זה התקיים לצד הכבוד העצום שלו ללומדי התורה, לישיבות, לעולם החסידות והלימוד שהוא שאף להרחיב ולהגדיל. התורה אינה רק "כיפת ברזל" שמגינה עלינו, הסביר, היא תכלית חיינו וזהותנו.
כבוד, זו מילת המפתח. תחשבו שהדיון הציבורי היה מתחיל מנקודת המוצא הזו. ואם לעלות קומה, זה לא רק כבוד, אלא הבנה שיש תפקידים שונים, ושיש הרבה חזיתות ומשימות. למשל, רבנים בחו"ל שנלחמים בהתבוללות ובאנטישמיות, ופעילים בהצלחה בתחום החינוך, התבקשו על ידו לא לעלות כעת לארץ ולנטוש את קהילתם.
"אף מפקד לא נוטש לפני אחרון החיילים", הוא אמר. כלומר, זו המשימה שלכם, הישארו בחזית הזו. משפחות אחרות קיבלו עידוד נמרץ לעלות לארץ, ובהקדם. חלק מהסטודנטים שבאו להתייעץ קיבלו המלצה להמשיך עד לדוקטורט, ולהצטיין מבחינה מדעית, ובכך להוות דוגמה. אבל אחרים - הופנו לעולם התורה. כך, למשל, הסטודנט הצעיר יונתן זקס הפך, בהשראתו, לרב הראשי של בריטניה ולפרופ'. "הרבי לא רצה ליצור רק חסידים", אמר הרב זקס, "הוא רצה ליצור מנהיגים". כל אחד קיבל יחס מרומם, כל אחד קיבל תפקיד ותחושת חשיבות - מקבצן ועד לזוכה פרס נובל, מנשיא ארצות-הברית ועד לנערה צעירה שבאה להתייעץ.
ואפרופו נערות שבאו להתייעץ, גם ביחס לנשים הוא היה מהפכן אבל שמרן. הוא דגל בהקמת ארגוני נשים ובהעצמת דור של מנהיגות יהודיות, תוך הקפדה על ההלכה ושמירה קפדנית על המסורת. זו תפיסה הוליסטית, שיכולה להועיל לכולנו: יש שלמות שנוצרת בחיבור של כל המרכיבים.
• ביטחון עצמי. בספרם החדש, "לנצח מלחמה בדרך יהודית", מסבירים ד"ר אלעד בן אלול והרב מאניס פרידמן איך הרבי ביקש שנסתכל על ארץ ישראל: "אם נולדת יהודי, אז לא משנה מה תעשה, אתה יהודי. כך גם ארץ ישראל. הקדושה שלה לא יכולה להיעלם. כל העולם מתעניין במקום הקטן הזה ובעם הקטן הזה, כי יש לו ציפייה מאיתנו להיות אור לגויים. 'המיקרופון העולמי' מוגש לנו שוב ושוב. מה נגיד לו? לצערנו, לרוב אנחנו בורחים להצהרות 'מוסריות' כמו 'יש לנו את הזכות להגן על עצמנו' או 'זו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון', בהנחה ששפה כזו תשיג לנו אישור מיוחל מהעולם. מה שבאמת צריך לומר הוא: 'עולם יקר, זוהי ארץ הקודש, ועלינו להפיץ ממנה מוסר וערכים לכולכם'. נשמע גאוותני? ובכן, הכרה באחריות שהוטלה עלינו אינה גאווה אלא מודעות עצמית. איש אינו מעריך חוסר ביטחון עצמי. כרגע, הערכים של האויב עוצמתיים יותר. עלינו להתמלא בנחישות ובאמונה כך שהערכים שלנו, ערכי החיים, יגברו. זה שינוי הקונספציה האמיתי שנדרש".
אחדות, כבוד, ביטחון עצמי. עדין לא מאוחר להתחיל. שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "יַעֲלֶה וְיָבוא וְיַגִּיעַ, וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע, וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרונֵנוּ וּפִקְדונֵנוּ וְזִכְרון אֲבותֵינוּ, וְזִכְרון מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ, וְזִכְרון יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, וְזִכְרון כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָה לְטובָה, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים וּלְשָׁלום בְּיום ראשׁ הַחדֶשׁ הַזֶּה. זָכְרֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ בּו לְטובָה וּפָקְדֵנוּ בו לִבְרָכָה וְהושִׁיעֵנוּ בו לְחַיִּים" (תפילה לראש חודש, שאומרים בראש חודש תמוז בשבת)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
