מפתה לומר שהפרויקט הדוקומנטרי על הרב עובדיה יוסף הינו "רלוונטי במיוחד". אלא שהמהות של "מלך הספרדים", בבימויו של עופר פנחסוב (שביים את "צלצולי פעמונים" המצוין על אהובה עוזרי), היא להראות שהרב עובדיה לא זקוק לתקופה כזאת או אחרת כדי להיות "רלוונטי": הוא נחשב לגדול הדור משום שהיה מעורב עד צוואר בחיים עצמם, לאחר שזיהה את הצורך בהנהגה רוחנית נגישה וקשובה. לא במקרה זהו האדמו"ר היחיד שנקרא בפי כל בשמו הפרטי: בין הרב שך והרב גורן, הוא הרב עובדיה.
שני החלקים של "מלך הספרדים" מנסים ואף מצליחים לשרטט ביוגרפיה אישית, הלכתית ופוליטית, אך הם קודם כל הצדעה מלאת רגש לדמותו החריגה של הרב עובדיה: מניצוצות הגאונות שלו כתלמיד חכם, דרך צעדיו הראשונים כמנהיג ציבור שסבל מהדרה וקיפוח כפולים (מצד הממסד השלטוני והממסד החרדי), ועד לכמה מהפסיקות החדשניות שלו, כגון התרת העגונות במלחמת יום כיפור והמשענת התורנית שסיפק למבצע העלאת יהודי אתיופיה. הגישה למשפחה, למקורבים ולארכיון הפרטי מציירת תמונה שיותר מזכירה רוקסטאר מאשר אדם שהיה מוקף בספרים, עד שלא היה ניתן לראות את השולחן שעליו הם הונחו.
כמו בכל דוקו מעניין אבל כזה שנשלט על ידי מבט מעריץ, גם "מלך הספרדים" מותיר שאלות ותהיות על הפנים הנסתרות של אישיות כל כך מרתקת ומשפיעה. כך, למשל, המתיחות בין הרב עובדיה ויו"ר ש"ס, אריה דרעי, אחרי שהאחרון השתחרר מהכלא ורצה לשוב להנהיג את המפלגה, מובאת באופן חלקי ואף תמוה: בלי ראיון עם הנמסיס אלי ישי ואפילו בלי התיעוד המפורסם מ-2008, שבו הרב עובדיה משתלח בדרעי ומכנה אותו "גנב" ו"רשע". מוזר גם שאין התייחסות לרב יצחק יוסף, בנו של הרב וכיום הרב הראשי הספרדי, שמככב בכותרות בנסיבות שמזכירות את אביו בשנות ה-90.
ברובד עקרוני, "מלך הספרדים" לא מברר את הפער בין הזעם של הרב על התערבות היתר לכאורה של בית המשפט, בעוד שהוא הטיל את כובד משקלו בנושאים מדיניים, כגון התמיכה בפינוי ימית ובהסכמי אוסלו וההתנגדות להתנתקות. במשולש הרגיש של הלכה-משפט-חברה נמצא גם הפטור משירות צבאי לבני ישיבות, שלא נדון. אגב, מאכזב שאפילו ביצירה שכואבת מעומק הלב את הנתק בין שפת הרב לכלל הציבור נפלו לא מעט שגיאות בכתוביות: "מַשְֹטינים" (מלשון שטן) הפך ל"מספידים", "ריקים" הפך ל"רכים" ועוד.
ולמרות כל אלה, "מלך הספרדים" הוא מסמך חשוב להבנת המפץ שחולל הרב עובדיה; מפץ שלא הסתיים לאחר מותו ויישאר אקטואלי עוד הרבה מאוד שנים.
בקטנה
ח"כ אביגדור ליברמן התראיין אמש לעודד בן עמי בחדשות קשת ופחות או יותר הצהיר שיש להשתמש בנשק גרעיני נגד איראן ("אנחנו לא יכולים לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית בדרך קונבנציונלית", "נצטרך להפסיק עם מדיניות העמימות"). מראיין סביר, לא מבריק, שומע מילים כאלה משר הביטחון לשעבר ולא עוזב אותו עד שכולם מבינים למה בדיוק הוא מתכוון ומהן ההשלכות. כמובן שבן עמי הסתפק בשאלות פולו־אפ בנאליות והתנהג כאילו ליברמן אמר שהשמש זרחה הבוקר. רק בסוף השיחה המגיש פתאום חזר לסוגיה – מעניין מה קרה - ועדיין לא הצליח להבהיר אותה. נדמה שבמקרה שלו, אפילו פצצת אטום לא הייתה עוזרת.
